לפני 15 שנה בערך שמעתי לראשונה קולגה שעבדה אתי מכנה את בנה בטלפון "אבא". לא הכרתי את השימוש הזה קודם, אבל הוא מצא חן בעיניי, והסקתי שמדובר בבן הבכור שמטפל בקטנים כשאימא בעבודה ומכאן הכינוי – מעין הוקרה לתפקיד שלו בבית.
רוביק רוזנטל מסביר שלאבא'לה שורשים גם ביידיש וגם בעדה הצפון אפריקאית, והוא כינוי חיבה לאדם מבוגר או לילד (בעיקר מפי האם).
יש הטוענים שלא בריא לכנות ילד אבא, שזה עלול לערער את זהותו הרכה, את תפיסתו ההיררכית ואולי לגרום לבלבול תפקידים כללי.

אני מחבבת מאוד כינויים שהצטרפו אלינו משפות אחרות, כגון אוצר או אוצרי (ועוד יותר את הגרסה האיטלקית tesoro) ואהבה שלי (amore mio), אבל "בייבי" בפי דוברי עברית, להבדיל (כשעוד הייתה לנו טלוויזיה למדתי שזה ביטוי נפוץ למדי בכל מיני סדרות ישראליות על צעירים מגניבים), עושה לי חררה.

ישנם יועצי הורים הסבורים שנוסף על "אבא", גם "נסיך", "נסיכה" וכדומה הם כינויים מזיקים. הם מקשרים את התנגדותם לטענה הכללית שבשל העובדה שההורים בימינו אינם יודעים להטיל סמכות ולהציב גבולות, תפיסת החשיבות העצמית של הילדים מופרזת ושלמעשה אנו מגדלים מפלצות.

אלא אם כן מדובר בכינויים משפילים שעלולים לגרום לדימוי גוף מעוות או לדימוי עצמי ירוד, קשה לי להאמין שיש להם השפעה רבה כל כך.
האם הילד הצרפתי שהוריו קוראים לו mon petit chou גדל בתחושה שהוא כרובית? או גרוע מכך (תלוי בנקודת המבט כמובן) – מוּפין? סופגנייה? כאן ההורה כבר מסתכן בעניינים של דימוי גוף.
כרוב הוא כמובן גם מלאך, ובעוד שבעברית נדיר לשמוע "כרוב" כשם חיבה, מלאך בהחלט שכיח.