נראה לי שאחד הקשיים בתרגום לעברית טמון דווקא בגורם קטן וזניח לכאורה: תחיליות. מילים רבות מאוד באנגלית מורכבות מתחילית או סופית. 

הניסיון לתרגם מילה אחת עם תחילית מסתיים פעמים רבות בשתיים או שלוש מילים בעברית, מה שמסרבל כמובן מאוד את הניסוח, שהיה קולע ותמציתי במקור.

בשורה הידועה I'm just a soul whose intentions are good, oh Lord! please don't let me be misunderstood –

איך נתרגם misunderstood?

יש לנו "לא" ו"בלתי", אף שהם מילים נפרדות. "בלתי" נחשבת לארכאית משהו ועורכי לשון נוהגים בדרך כלל וברוב המקרים להמירה ב"לא".

"לא, אלוהים, אל תניח לי / אל תיתן לי להיות לא מובן"??? 

אבל התחילית mis הרווחת מסבכת לנו את העניינים לא פעם. יש לנו את misfit, לדוגמה, כדי לתאר אדם שאינו משתלב חברתית, ואז נחפש בדרך כלל תרגום של מילה אחת – חריג, נניח – אבל איבדנו כאן את העניין של fit ו-misfit, את הדבר והיפוכו ואת הקשר להתאמה או השתלבות (fit).
יתרה מזו, המילה חריג חמורה יותר וחריפה יותר.

ועוד: learn ו-mislearn וגם behave ו-misbehave. אתגר לא פשוט לתרגום. אין לנו מילה אחת כמו במקרה של "לא" או "בלתי", ואנחנו חייבים לחשוב על חלופה. להתנהג שלא כראוי זו אפשרות אחת
ל-misbehave, או מילה אחרת כגון "להשתולל" או "להתפרע" – תלוי בהקשר – שהן כמובן רק צורה אחת של התנהגות לא נאותה.

גם כשאנחנו מתרגמות mislearning, מושג חשוב בחינוך היום ללמידה לא נכונה, למידה שגויה וכדומה, משהו הולך לאיבוד בדרך.

הקושי מוכפל כשסופר או משורר עושים שימוש לא שגור בתחילית.

טוני מוריסון, בספרה עטור השבחים חמדת (בתרגום ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, 1994) (Beloved), שזכה בפרס פוליצר לספרות בשנת 1988, כותבת בין השאר על זיכרון ושִכחה. העלילה מתרחשת בשנת 1873 בארצות הברית. הגיבורה, סת', מנסה לרצוח את ילדיה כדי למנוע מהם גורל של עבדות ומצליחה לשסף את גרונה של בתה הקטנה, שטרם מלאו לה שנתיים. כעבור שנים התינוקת חוזרת בדמות אישה ורודפת את הבית ואת יושביו – בראש ובראשונה את אמה, סת'.

טוני מוריסון טובעת את המונח rememory כדי לתאר את תהליך שבירתה של השתיקה שנכפתה על דורות של אמריקאים אפריקאים ולתת קול לזוועות שלא העזו להגות.

Tell me the truth. Didn't you come from the other side?

Yes. I was on the other side.

You came back because of me?

Yes.

You rememory me?

Yes. I remember you.

You never forgot me?

Your face is mine.

איך מתמודדים באמת עם התרגום של rememory, שבא לבטא מושג אחר של זיכרון מזה שאנחנו מכירים? זו מעין זכירה מחודשת, היזכרות.

ניצה בן-ארי מתרגמת (עמ' 212):

תגידי לי את האמת. נכון שבאת מהעֵבר השני?

כן. הייתי בעֵבר השני.

חזרת בגללי?

כן.

את נִזְכֶּרֶת אותי?

כן, אני זוכרת אותך.

אף פעם לא שכחת אותי?

הפנים שלך הם שלי.

***

"נזכרת אותי" הוא פתרון מצוין, כי הוא מבטא את העניין הרצוני, האקטיבי של ההיזכרות. המרת השיבוש האנגלי בשיבוש אחר (נזכרת אותי במקום נזכרת בי) מצליחה להעביר את טשטוש הגבולות – בין חיים למוות, בין האני לבין האחר: "הפנים שלך הם שלי".

בסוף הספר יש כמה מקטעי הפרוזה היפים ביותר שקראתי אי פעם.

כך מתוארת היעלמותה של חמדת.

Everybody knew what she was called, but nobody anywhere knew her name.

Disremembered and unaccounted for, she cannot be lost because no one is looking for her, and even if they were, how can they call her if they don't know her name? Although she has claim, she is not claimed.

In the place where long grass opens, the girl who waited to be loved and cry shame erupts into her separate parts, to make it easy for the chewing laughter to swallow her all away.

**

כולם ידעו איך קוראים לה, אבל אף אחד, בשום מקום, לא ידע את שמה.

נשכחת מזֵכר ולא מנומקת, אין היא יכולה ללכת לאיבוד, כי איש אינו מחפש אותה, ואפילו היה מחפש אותה מישהו, איך יכול היה לקרוא לה אם אינו יודע את שמה?

אף-על-פי שיש לה זכות לדרוש, אין לה דורש.

במקום בו העשב הארוך נפער נפלטת הנערה שרצתה לקבל אהבה ולזעוק חמס ומתפרקת לחלקים נפרדים, להקל על הצחוק הלעסני לבלוע אותה כליל (עמ' 269).

 **

ההפך מ-rememory הוא disremember. חמדת נשכחת, אבל גם כאן לא מדובר בשִכחה רגילה, אלא שכחה מתוך בחירה, שכחה מודעת. התרגום חייב אפוא להתייחס למושג הזיכרון. מובן שאי אפשר לתרגם disremembered לנשכחת.

במקום  remember יש לנו rememory ובמקום forget – המונח  disremember.

פעולת השלילה הזאת של הזיכרון איננה רק שכחה מודעת, היא גם פעולה אלימה של ביתור הזיכרון ופירוקו. לא מקרה שהמילה disremember מזכירה את dismember – לבתר, לפרק איברים. המתרגמת חייבת לוותר על משהו; קשה מאוד להכיל את כל המשמעויות בתרגום לעברית, וחיוני ביותר, לדעתי, כפי שעשתה ניצה בן-ארי, לשמור על המילה זיכרון (נשכחת מזֵכר). אפשרויות אחרות עשויות להיות: בלתי נזכרת, כדי לקשר את הקורא ל"את נזכרת אותי?"; או נזנחת מזיכרון, כדי לשמור מעט על המשמעות של השכחה האלימה, קריעת הגוף של Beloved מתוך גופה של סת', פעולה בלתי אפשרית כמובן ואינסופית – שהתחילה בשיסוף גרונה של חמדת התינוקת וממשיכה בניתוק שלה מן הזיכרון לאחר שובה מן העבר השני.