על כּוּסְפה וקימל. ההוביט: השוואת תרגומים

ברשומה קודמת שעסקה בתרגומים לפו הדב עלה בתגובות דיון מעניין על ההוביט, ובמיוחד על עוגת הכּוּסְפָּה – הזכורה לקוראי התרגום של משה הנעמי משנת 1976. אני לא גדלתי על ההוביט, אולי כי כמו ילדות אחרות פחות התחברתי לפנטזיה, ולמעשה קראתי את הספר במלואו לראשונה רק בשנים האחרונות, בעקבות הבן שלי, שקרא אותו כמה פעמים והתאהב בו. אבל מכיוון שקראתי אותו באנגלית, עוגת הכוספה לא הייתה מוכרת לי כלל.

התרגום החדש של יעל אכמון המצוינת הצטרף לביתנו לכבוד החג, והוא ניצב ליד הספר המצהיב משנות השבעים. זו הזדמנות טובה לתהות על קנקנה של עוגת כוספה ולהדגים תוך כדי כך שינויים עקרוניים ודרמטיים שחלו בנורמות התרגום לעברית. חשוב לציין שהתרגום הישן כבודו במקומו מונח. לראיה – ילד בן 11 קורא בו שוב ושוב כבר כמה שנים, בהנאה רבה ולעומק, ואינו מרגיש שהעברית בו ארכאית או קשה לו מדי. להפך, ההגבהה הלשונית מוסיפה לנופך הפנטסטי.

hobit_g

מובן שקורא שגדל על תרגום מסוים נקשר למילים ולמונחים, הגם שהם שגויים, וקשה לו לעתים להסכין עם תרגום חדש, ש"הורס" לו לפעמים את הנוסטלגיה. עם זאת אין ספק שהכבוד ליצירה המקורית הופך להכרחי את עניין התרגום המחודש. יעל אכמון מיטיבה לנסח זאת ב"אחרית דבר" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, עמ' 310-309):

בשל ההיקשרות הרגשית הזו של קוראים אל התרגומים המוכרים להם, למתרגם שבא לתרגם מחדש יצירה קלאסית אהובה לא קל להתנתק ממה שנעשה בעבר. המתרגם עצמו הוא פעמים רבות גם קורא, שקשור גם הוא לתרגומים מעברו. משום כך הרצון לשמר את שנעשה בעבר בהחלט קיים בו. לדוגמה, אחד השיאים הרגשיים של ההוביט הוא קריאתו הנלהבת של בילבו בקרב חמשת הצבאות, שבשני התרגומים תורגמה "הנשרים באים! הנשרים באים!" עבור רבים זהו אחד הקטעים הזכורים ביותר בספר, והאהובים שבו. התרגום "נשר" למילה eagle שבמקור שגור מאוד בין דוברי העברית כיום, אך על פי החלטת האקדמיה ללשון עברית יש הבחנה ברורה: עיט (eagle) הוא ציפור הטרף המלכותית, נשר (vulture) הוא אוכל הנבלות עם הראש הקירח. עבורי כמתרגמת בהחלט היה מדובר בהתלבטות: האם להשאיר בתרגום החדש את השימוש הנפוץ אך השגוי, ואיתו את הקריאה בצורתה האהובה והמוכרת, או לדייק בתרגום המונח? לתפישתי, חובתי המקצועית לנאמנות לטקסט המקורי באנגלית דורשת תרגום מדויק של המילה, ושיקול זה גבר על השיקול הנוסטלגי.

***

בתקופתו של הנעמי,  הגבהת הטקסט, עִברוּת ואפילו ייהוד שלו , הרצון להנגיש אותו לקורא העברי ואולי אף לחנכו בדרך וללמדו מילים חדשות ושפה יפה, גם אם לא היו עקרונות מוצהרים – הרי שנחשבו רצויים ולגיטימיים. הצורך להבהיר ולהסביר בא פעמים רבות על חשבון הנאמנות לטקסט המקורי; שְרָצים הוכשרו וניבים עבריים לעילא מצאו את דרכם לטקסטים זרים.

בתיאוריה של התרגום נהוג לדבר על שני קצוות: קבילות (מהמילה קביל, acceptability) מצד אחד, כלומר ניסיון להתאים את הטקסט לשפת היעד, לתרבות היעד ולקהל היעד, ומצד אחר אדקווטיות (מתאים, הולם, מספק. המקור הלטיני פירושו "שווה ערך"), שהיא השאיפה לנאמנות מוחלטת לטקסט המקורי. נילי מירסקי כתבה שהדרך הרצויה בעיניה בתרגום היא "הטריטוריה השלישית" – שביל שעובר בין שני קצוות אלה. תפיסה דומה אפשר למצוא גם אצל אילנה המרמן. היא כותבת:

תרגום נאמן בוודאי אינו תרגום מילולי, לא במישור של בחירת המלים והביטויים ולא במישור של מבנה המשפט. ועם זאת איני סבורה שעל המתרגם לשאוף לתרגם את היצירה שלפניו כמו שהיה המחבר כותב אותה, כביכול, אילו כתב אותה בלשונו. כי אין מצב כזה: הסופר – אם אמן הוא, ובייחוד אם הוא אמן של סגנון – לא היה מסוגל לכתוב את יצירתו לא בלשונו של המתרגם, לא בארצו, ולעתים קרובות גם לא בזמנו. את הריחוק והשוני הזה ראוי וחשוב בעיני למסור גם בתרגום.

***

כך, היבטים אלה באים לידי ביטוי כבר בשמו של הפרק הראשון – "מסיבה בלתי צפויה" אצל הנעמי לעומת "מסיבה לא צפויה" אצל אכמון – ובשתי השורות המפורסמות הפותחות אותו:

In a hole in the ground there lived a hobbit. Not a nasty, dirty, wet hole, filled with the ends of worms and an oozy smell, nor yet a dry, bare, sandy hole with nothing in it to sit down on or to eat: it was a hobbit-hole, and that means comfort.

משה הנעמי מתרגם:

בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט. ואין כוונתנו למאורה מזוהמת, לחה, מלאה תולעים וריח טחב, ואף לא למאורה יבשה, חשופה מכול ומלאה חול, שאפילו כיסא לשבת או דבר-מאכל כלשהו אין בה: היתה זו מאורה-של-הוביט, ופירושו של דבר – נוחיות.

יעל אכמון מתרגמת:

במאורה באדמה גר לו הוביט. לא מאורה מגעילה, מרופשת וטחובה, מלאה שלשולים מתחפרים וריח בוץ, וגם לא מאורה יבשה, חשופה וחולית שאין בה מקום לשבת או דבר לאכול: זאת היתה מאורת-הוביט, ומשמעות הדבר נוחוּת.

אצל משה הנעמי יש תוספות קונבנציונליות לספרות ילדים שאינן מופיעות במקור – למשל: "ואין כוונתנו" או "שאפילו כיסא לשבת […] אין בה". הוא גם מדלג על אחד משמות התואר המופיעים, או אולי משלב שני שמות תואר בשם אחד. בכל אופן בתרגומו ל-nasty ו-dirty הוא מסתפק במילה אחת: מזוהמת.

בהמשך, בתיאור המפואר של הסעודה, אנו מוצאים גם את החזיר שמתרגמים מדורות קודמים אהבו להעלים וגם תוספת קטנה, שלא ברור מה פשרה.

I hope there is something left for the late-comers to eat and drink! What's that? Tea! No thank you! A little red wine, I think, for me." "And for me," said Thorin. "And raspberry jam and apple-tart," said Bifur. "And mince-pies and cheese," said Bofur. "And pork-pie and salad," said Bombur. "And more cakes-and ale-and coffee, if you don't mind," called the other dwarves through the door.

פשטידת הפּוֹרק הופכת אצל הנעמי פשוט ל"פשטידה": "'ופשטידה וסלט', אמר בומבור" (עמ' 16).

אצל אכמון: "ופשטידת חזיר וסלט" (עמ' 18).

שורות אחדות לאחר מכן מבקש גאנדלף תוספת:

And just bring out the cold chicken and pickles!

הנעמי מתרגם:

ואל תשכח להביא את העוף הקר ואת החמוצים ואת העגבניות! (עמ' 17)

אכמון מתרגמת:

"והבא איתך את העוף הקר והחמוצים!" (עמ' 19)

כלומר, הנעמי גם מוסיף עגבניות שאין במקור (האם מתוך דאגה לצריכת הוויטמינים או הליקופן של ילדי ישראל?) וגם מוסיף עוד קריאה פמיליארית: "אל תשכח".

נעבור לקינוח.

עוגת הכוספה המיסתורית עוררה בילדים ערגה למקומות רחוקים. בעלי אומר, למשל, שבילדותו הוא היה בטוח שהעוגה נקראת כך כי היא מעוררת כיסופים. גם ילדים שלא התעכבו יתר על המידה על המונח ודאי לא ידעו כוספה מהי, לא כל שכן אכלו אי פעם עוגה כזאת. מבחינה זו השימוש במונח לא מובן, לא שקוף וזר כל כך לחיי היומיום מתאים לעולם הפנטסטי הנפרשֹ בספר. כוספה, לפי מילון רב מילים: פסולת הנשארת מצמחים שונים, ובעיקר מזרעונים, לאחר שסוחטים מהם את השמן. הכוספה עשירה בחלבון ומשמשת מזון חשוב לבָּקָר.

לא ממש מעורר תיאבון.

במקור, לעומת זאת, מדובר על seed cake, לא עוגה משמנים שהופקו מכל מיני זרעים, ואף לא עוגת זירעונים. מתברר שזו עוגה בחושה פשוטה ויומיומית, עוגה בריטית מסורתית – ששורשיה מגיעים עד המאה ה-16, ובה חופן זרעים של caraway או בעברית: כְּרַוְיָה. יעל אכמון תרגמה: עוגת קימל, ואני אוהבת את ההחלטה להשתמש בחלופה השגורה (במקור מיידיש) קימל, משום שמדובר באמת בעוגה די פושטית ומוכרת לכל קורא אנגלי (שאיננה חלק מהתפריט של הקורא העברי, אך הוא נחשף דרכה לתרבות האנגלית בכלל ולתרבותם של ההוביטים בפרט). אילו הייתה מתרגמת ל"עוגת כרוויה", המילה הייתה שוב זורקת את הקורא אל מחוזות אחרים לגמרי.

Photo by Hungry Jenny fromhttp://www.nibbledish.com/
Photo by Hungry Jenny from
http://www.nibbledish.com/

בספר בישול עתיק שאחי פעם מצא לאמי בשוק פשפשים באנגליה מופיע מתכון לעוגת קימל כזאת.

מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.
מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.

והנה המתכון:

seed cake recipe

קמח, סוכר, שמרים, חלב, חמאה וחופן זרעי קימל.

מודעות פרסומת

35 מחשבות על “על כּוּסְפה וקימל. ההוביט: השוואת תרגומים

  1. מקסים!

    והנה משהו שלומדים כשחיים עם אח טולקינאי: העגבניות לא היו המצאה של הנעמי, אלא פשוט שארית מגרסא מוקדמת יותר של הספר. במקור, כשהספר נועד בעיקר להיות סיפור-הרפתקאות והיה יחסית מנותק ממכלול היצירה של טולקין, אכן צוינו ברשימה גם 'עגבניות', אבל אחרי שטולקין כתב את 'שר הטבעות' וקישר אליו את 'ההוביט', הוא חזר ותיקן כמה פרטים בתרגום. בין השאר, הוא השמיט את העגבניות שלו, מפני שהארץ התיכונה נועדה להיות מין אירופה קדומה שכזו, והעגבניות הן הרי בנות העולם החדש. 🙂

    אהבתי

  2. יש לי כמה וכמה דברים לומר, הן על התרגום החדש, כפי שהוא משתקף בקטעים הקצרים המופיעים כאן, והן על המתודה של השוואת התרגומים. אני מקווה שאצליח לארגן אותם כראוי, ולא מתנצל על האורך.

    אתחיל בכך שאני חושב שיפה כתבה יעל אכמון כשנגעה בנוסטלגיה המפריעה לנו לשפוט תרגומים חדשים. היא צודקת לחלוטין, ועלי להתאמץ לנטרל את פעולתה של זו כשאני מביט בתרגום החדש. ובכל זאת, ממבט ראשון וחלקי, אני מאוד לא מחבב את התרגום החדש – אפילו בהשוואה לתרגום הטייסים של 'ההוביט', שהיה תרגום רע מאוד ואף עילג לפרקים.

    כדי להסביר מדוע אני חש כך, אני צריך ללכת אחורה ולהסביר מהו, בשבילי, תרגום טוב. אנסה לעשות זאת בצעדים קטנים.

    תמי, את ציינת שבתאוריה של התרגום נהוג לדבר על שני קצוות: קבילות ואדקווטיות. ראשית, כדאי לדעת שמבחינת התאוריה של התרגום אלה הם מונחים אזוטריים, שכמעט אף אחד מחוץ לישראל אינו מכיר. גדעון טורי טבע אותם בזמנו כהד חיוור לדיכוטומיות גמישות, יעילות ומקובלות בהרבה, כמו 'אקוויוולנציה דינמית' ו־'אקוויוולנציה פורמלית' מבית מדרשו של יוג'ין ניידה, והוא עשה זאת כדי לשלב בהם את מושג הנורמה התרגומית, שאותו ביקש לקדם (במאמר מוסגר אציין, שהקבלת הדיכוטומיה הזאת לדיכוטומיה בת אלפי השנים של 'תרגום נאמן' ו־'תרגום חופשי' עושה קצת עוול לרעיונותיו המודרניים של טורי). אני חושד שאחת הסיבות לכך שהמונחים של טורי לא 'תפסו' מחוץ לישראל (למרות שרעיון הנורמות תפס גם תפס) היא ש־'אדקווטי' באנגלית פירושו ההפך הגמור מכוונתו של טורי: הולם, מקובל, מתאים לכללי הנימוסין.

    שנית, וחשוב מכך, השימוש בקבילות ואדקווטיות מסייע, אולי, לסוציולוגים של תרגום, אבל הרה אסון, לדעתי, למתרגמים ולקוראים. הוא מכתיב תפיסה חד ממדית ודו קוטבית של מרחב אפשרויות בעל ממדים רבים, ומסתמך על הנחות שגויות מן היסוד. הנחות אלה עומדות מאחורי הטענה שטקסט יעד עברי שיש בו הזחות לקסיקליות ותחביריות רבות מטקסט המקור הלועזי הוא טקסט שמתרגמו חתר ל־'הגבהת הטקסט, עִברוּת ואפילו ייהוד שלו, [מתוך] הרצון להנגיש אותו לקורא העברי ואולי אף לחנכו', בעוד שרק טקסט שאין בו הזחות כאלה הוא טקסט המשקף 'שאיפה לנאמנות מוחלטת לטקסט המקורי'.

    זה לא בהכרח נכון, או, ליתר דיוק, זה ממש לא נכון. תרגומו של משה הנעמי לא הגביה את הטקסט לשום מקום מיוחד – הוא נכתב בעברית הספרותית שהנעמי שהכיר, שהייתה אמנם שונה מהעברית המדוברת שהכיר, אבל זה נכון גם לעברית הספרותית והמדוברת של תקופתנו ('והבא איתך את העוף הקר', בתרגום אכמון – מי מדבר ככה?). הוא לא ייהד דבר, לא הנגיש ולא ניסה לחנך. הנעמי ובני דורו לא ביקשו לתרגם טקסט כאילו נכתב בעברית, בדגש על ה־*עברית*. הם ביקשו לתרגם טקסט כאילו נכתב בעברית, בדגש על ה־*נכתב*. הם לא ראו את עצמם כנערים שליחים שמעבירים מתוקף תפקידם מילים וביטויים בין שתי שפות. הם ראו את עצמם כסופרים, הנוטלים על עצמם אחריות ליצור טקסט שיפעל על הקורא, יחדור אליו וישנה אותו. מתוקף תפיסה זו, הפנימו את הסיפור ועברו בעצמם את תהליך יצירתו; הם עשו יד אחת עם הסופר כדי להמציא, כדי להפחיד, כדי לרגש, כדי לרתק וכדי לשכנע. כאשר מתרגמים כך – וכך, אם אסיר לרגע את המצנפת האקדמית, צריך לתרגם – חייבים לשנות מהתחביר המקורי ומן הבחירות המילוליות המקוריות. יחידות המשמעות שהמתרגם צריך להעביר לא מורכבות רק מ־'מידע' ומ־'משלב', אלא גם מ־'מתח', 'תובנה', 'קצב', 'פיוט', 'שמחה', ועוד ועוד; המילים והמשפטים הם רק כלי עזר שמאפשר לו להעביר את יחידות המשמעות החשובות שהופכות את היצירה למה שהיא.

    אין פלא שתפיסה תאורטית של תרגום שלא מכירה בחשיבות התהליך שעובר המתרגם והמוטיבציה שמאחוריו, ושמצמצמת את הבחירות הנעשות בו ל־'נאמן למקור' או 'צר אופקים', מולידה דיונים השוואתיים המתמקדים במינוחים חסרי חשיבות מבחינת המתרגם והקורא, כמו עניין הקימל והכוספה. אבל מעבר לאפקט המרדד (לדעתי) שיש לתפיסה כזו על דיונים בתרגום, יש לה אפקט מרדד על התרגומים עצמם. הפסקה מתרגומה של אכמון מדגימה לדעתי יפה תפיסת תרגום הגורסת שתפקיד המתרגם הוא להעביר טקסט יותר מאשר להעביר את האפקט שלו. היא נראית כאילו תורגמה בגוגל טרנסלייט, ואחר כך נופו ממנה השגיאות.

    אהבתי

  3. משהו נוסף וחשוב:
    בביקורת הזאת איני מתכוון לפגוע ביעל אכמון או להכריז שאינה מתרגמת טובה. קראתי רק את הפסקה־וחצי שהובאה כאן בבלוג. מעבר לכך, אני עצמי מתרגם ספרותי, ואני יודע שהקושי העיקרי שאני מתמודד אתו, ולאו דווקא בהצלחה, הוא לא הצורך לגשר על תהומות בין תרבותיות הנפערות בטקסט או למצוא פתרונות למשחקי מילים מפלצתיים הזרועים בו, אלא הצורך לכתוב מחדש את הטקסט, במלוא החיות והרעננות של מחבר שבא לספר סיפור בקולו שלו.

    אהבתי

    1. יותם שלום. ראשית, תודה על התגובה המושקעת והדיון המעניין. נישאר חלוקים ככל הנראה באשר לאיכות התרגום החדש. אני מסכימה איתך שהמונחים של גדעון טורי לא ממש תפסו. מבחינתי הם משמשים כאן מעין סכימה מאוד כללית, גם אם שטחית, המסמנת מגמות בתרגום לעברית – מעין מצפן המורה על כיוונים כלליים. ייתכן שהמונחים מיושנים ולא מוצלחים במיוחד (ולכן כפי שראית לא התעכבתי עליהם יתר על המידה והבאתי ציטוט מדבריה של אילנה המרמן), אבל בעיניי הם מצליחים ללכוד היבט המאפיין ספציפית את תולדות התרגום לעברית. העיסוק במילים כוספה וקימל, מעבר להיבט הנוסטלגי האישי המובא בטקסט שלי, אינו היתפסות לקטנות לדעתי. תימת האוכל חשובה מאוד ב"ההוביט", ומנקודת הראות שלי, שני התרגומים האלה למילה זו (או לעוגה זו) מבטאים בקליפת אגוז את מה שניסיתי להצביע עליו בדבריי (אם בהצלחה ואם לא. גם כאן חילוקי הדעות לגיטימיים לחלוטין כמובן). ההבדל בין כוספה לקימל מגלם בעיניי את הדרך הארוכה שעברה השפה העברית בכלל והתרגום הספרותי לעברית בפרט.

      אהבתי

    2. יותם, בדרך כלל אני לא נוהגת לענות לביקורות ברשת, כי בדרך כלל זה חסר תוחלת. אבל כיוון שהניתוח שלך מפורט, אני חושבת שהוא ראוי לתגובה, ואשתדל להתאפק ולא להגיב על ההשוואה לגוגל טרנסלייט (ועל התאפקות זאת נראה לי שמגיעות לי נקודות זכות מגורם בלתי תלוי כלשהו, או מדליה, או משהו). אתייחס רק לשאלות העקרוניות של פילוסופיית התרגום.

      לטעמי אתה מפחית מהמידה שבה התרחקו תרגומי עבר מהטקסטים שתירגמו. לא מדובר רק בהזחות לקסיקליות ותחביריות, כתיאורך, עניין של חלקי פאזל שהוזזו לכאן ולשם. מדובר במקרים רבים בשכתוב, מה שנקרא "פארטייטשט אונ פארבעסערט", "מתורגם ומשופר". החל בנגיעות קטנות, כפי שאפשר לראות אפילו בפסקה וחצי שהובאו כאן, הורדה או הוספה של טקסט (ובעיני כל מילה בטקסט חשובה, גם במקור וגם בתרגום, וכל שינוי צריך להעשות מתוך מחשבה ולא בקלות דעת), וכלה בשינויים קיצוניים מתוך מניעים אידיאולגיים (כגון השמטה של פרקים שלמים העוסקים בישו ובנצרות בתרגומים לעברית של "בן חור"). אתה אומר שהתרגום לא ייהד ולא ניסה לחנך, אבל הנה ניתנה לך דוגמה כיצד נמחק החזיר מהתפריט, ובהמשך כדוגמה ראה את התרגום "אבן החושן" של הנעמי לאבן ה-Akenstone האהובה של תורין. התייחסות לכך (או כפי שציינה תמי הבחירה בכוספה לעומת קימל) כשינויים לקסיקליים חסרי משמעות מרדדת מאוד את ניתוח התרגום. גם השינויים הקלים, ובוודאי הגדולים, נעשו מתוך אידיאולגיה תרגומית.

      אני מסכימה איתך בלב שלם שתרגום טוב אינו עוסק רק בשעתוק של מילים וחלקי משפט, אלא מטרתו העליונה היא יצירת חווית קריאה שתצליח, כמו בקסם, לעורר בקורא בשפה אחת תחושות ורעיונות שנולדו בספר שנכתב בשפה אחרת. מצד אחד, אכן היצמדות יתר לתחביר המקורי לא תשיג זאת, וגם לא שימוש אוטומטי באוצר מילים. אבל התרחקות מהתחביר המקורי גם היא אינה מטרה לשאוף אליה כשלעצמה. אני נוהגת לדבר על תרגום במונחים של מוזיקה – מעבר לתוכן ולרעיונות שמתפקיד המתרגם להעביר, כדי לבנות מחדש את החוויה של הספר המקורי יש צורך גם לשחזר את המוזיקה של הטקסט המקורי, כיצד הוא מתנגן, היכן הוא עוצר לנשום. לניגון הזה יש אפקט רגשי אדיר, והתעלמות ממנו (על ידי התרחקות יתר מהטקסט המקורי בתרגום) פוגמת קשות בחוויה של הקריאה. כשמתרגם ששפתו יפה מתרחק כך מהמקור התוצאה עשויה להיות יפהפייה כשלעצמה, אבל אי אפשר לשפוט אותה רק כשלעצמה, כי כתרגום היא חוטאת לטעמי לספר, לסופר ולמחויבות המקצועית של המתרגם. השאיפה המתמדת היא לדרך האמצע, לדרך הזהב הזאת שמתרחקת מהטקסט המקורי רק במידה שיוצרת מחדש את אותה חוויה, לא משנה אותה. לכך הכוונה בתרגום אדקווטי, וגם אם ההבחנה בין אדקווטיות לקבילות היא אכן חד ממדית, בכל זאת אפשר לראות שהסטנדרטים של התרגום לעברית כן השתנו עם השנים בדיוק באופן הזה.

      אם דיברת על "לעשות יד אחת עם הסופר", המשמעות היא גם לזכור שבסופו של דבר אתה המתרגם, אתה לא הסופר. אתה אמן מבצע, כמו נגן שמנגן יצירה שהלחין אדם אחר. בהחלט אמן, אבל אמן מסוג מסוים. ולתפיסתי יש למתרגם חובה מקצועית כלפי הטקסט המקורי והסופר, להעביר את החוויה המקורית באופן המדויק ביותר האפשרי. לא מדויק תחבירית, מדויק חוויתית. וזה כולל כאמור את המנגינה של הטקסט, הבנה של המונחים שבהם השתמש הסופר ומדוע בחר בהם ולא באחרים (זה אף פעם לא סתמי, זניח וחסר חשיבות), התייחסות לשפה השונה של דמויות שונות, וגם, וזה חשוב מאוד, הבנה של השפה שבה נכתב הספר בהתייחס לתקופה שבה נכתב. אנחנו נוטים לראות טקסטים ותיקים כבעלי משלב גבוה, אבל לעתים קרובות המשלב שלהם היה עממי למדי בהתחייחס לתקופתם (שייקספיר הוא דוגמה מצוינת לזה), ופעמים אחרות יש ניואנסים של רמות שפה שלקורא מודרני אולי נראות גבוהות כולן אבל לקורא המקורי נראו שונות מאוד. בהוביט זה בולט מאוד, כל גזע דמויות מדבר בשפה שונה . הגמדים וגנדלף בשפה גבוהה ומליצית, בילבו בשפה פשוטה ויומיומית יותר, הטרולים בסלנג קוקני משעשע, והכי מפתיע – העכבישים בשפה כמעט מודרנית. תרגום שלא מתייחס לזה (ולטעמי התרגומים הקודמים כמעט לא התייחסו לזה, מלבד ניסיון "להנמיך" את השפה של הטרולים) משטח את הטקסט.

      ולסיום, רציתי לציין שעצם העובדה שהודית שלא קראת את התרגום שלי אלא התייחסת רק לפסקאות המובאות כאן, לא פוטרת אותך מאחריות. אם אתה מדבר על 'מתח', 'תובנה', 'קצב', 'פיוט', 'שמחה' של טקסט, ושופט זאת על פי פסקה וחצי… ובכן, אין אין לי מה לומר מלבד להזמין אותך לקרוא את התרגום במלואו, או לפחות, בוא נגיד, חמישה עמודים ראשונים? ואם תרצה להעמיק עוד יותר, לנסות ולקרוא מול המקור את שלושת התרגומים הקיימים, ולנסות לראות כיצד אחד נשמע, בהחלט, וגם מה נוסף ומה חסר (ומה תורגם, לעתים, באופן שגוי ממש). ומזמינה אותך לקרוא גם את אחרית הדבר שלי, להבנה של שיקולי הבחירה במה שאתה מכנה "מינוחים חסרי חשיבות".

      אהבתי

      1. שלום יעל, ותודה על התשובה.

        אני חושב שאנחנו מסכימים על היעד שיש לשאוף אליו, אבל לא על הדרך המובילה אליו. אם אני מבין נכון את גישתך, את טוענת שתהליך תרגום שיסתמך בבסיסו על העברת היחידות הלשוניות של טקסט המקור יוליד, מניה וביה, טקסט יעד שייצור אפקט הדומה לזה של אפקט המקור, ולכן ראוי להקפיד על העברה מדויקת שלהן. אני טוען שהיחידות הלשוניות של טקסט המקור הן משהו שלא צריך להעביר אותו, אלא ליצור אותו מחדש, כדי שאפשר יהיה להעביר בעזרתו באופן אפקטיבי (מלשון אפקט) את היחידות הטקסטואליות החשובות יותר.

        איני חולק כלל על הטענה שמתרגמי העבר (הקרוב; התרגום המייהד של בן חור נכתב הרבה לפני תרגום הנעמי ל־'ההוביט') שינו את פני הטקסט באופן ניכר, לעומת מתרגמי זמננו. עם זאת, אני טוען שעשו זאת לא מפני שחשבו שטקסט המקור לא טוב או ראוי דיו, אלא מפני שהבינו שאין דרך אחרת ליצור טקסט יעד שיהיה גם הוא טקסט טוב.

        כפי שאני תופס את תרגומו של הנעמי, לא החזיר שהושמט ולא אבן החושן הגיעו מתוך רצון לייהד את היצירה. החזיר נשמט בדיוק מן הטעמים המוזיקליים שטענת שתרגום בלתי מדויק לשונית מתעלם מהם: ל־'ופשטידת בשר חזיר וסלט' (שכן, 'פשטידת חזיר' זה לא עברית יותר מ־'פשטידת פרה') אין את האפקט הקומי של הכברה קצבית שיש למקור, תק-תק – אפקט חשוב הרבה יותר מזה שיש לתוכנה של הפשטידה (ובמאמר מוסגר, הטענה שכל מילה בטקסט חשובה שקולה לטענה שאף מילה בו אינה חשובה – בכל טקסט יש רכיבים חשובים יותר וחשובים פחות), וזאת מפני שהוא מבנה את האימה וחוסר האונים התוקפים את בילבו, שבהם עליו להיאבק כדי לצאת להרפתקה. אבן החושן, בתורה, היא תרגום משובח ל־arkenstone משום שנבנתה, אטימולוגית, בדיוק כמו המקור: על ידי שאילת מילה מרובד עתיק של השפה, שתשווה לחפץ נופך חגיגי.

        משהו לגבי האנלוגיות. אני מסכים לכך שראוי להשוות את המתרגם לאמן ביצוע, אבל, לדעתי, לא לנגן כי אם לשחקן. שחקן, להבדיל מנגן, חייב לבצע את הטקסט שלו על הבמה כאילו הגה אותו, מן הבחינה הלשונית, בזה הרגע – אחרת הוא לא משחק, אלא מדקלם. כדי ליצור אפקט כזה, הוא חייב לעבור תהליך בעצמו. התהליך הזה, של ניתוח הטקסט, הפשטתו מצורתו הלשונית המקורית, השלכתה הצידה ויצירת צורה לשונית חדשה על סמך תוצאות הניתוח הוא תהליך מורכב וקשה בהרבה מהעברה טקסטואלית המתמקדת ברמה הלשונית (משום שהוא מחייב הרבה יותר השתתפות והזדהות), אבל לדעתי הוא חיוני ליצירת תרגום מוצלח.

        ולבסוף, אני רוצה להתנצל לגבי הגוגל טרנסלייט – זה הגיע אחרי קריאה בתרגומים רבים אחרים שהיו מדויקים ותקניים, דקדקניים אפילו בכל מה שנוגע לרפרנסים תרבותיים, אך חסרי כל זרימה ונשמה, ובכך ביזו את טקסט המקור יותר מכל תרגום שגוי או חלקי. ביקורת חריפה כזו היא אכן משהו שראוי להשמיע רק אחרי קריאה מעמיקה יותר.

        אהבתי

      2. אנחנו ממש לא חלוקים לגבי היצירה מחדש, אני לא חושבת שיכול להיות תהליך של תרגום שאינו מתבצע על ידי פירוק ובנייה מחדש. למעשה, אפילו תרגום מילה אחר מילה ששומר לחלוטין על המבנה של המשפט המקורי (ממש לא האידיאל התרגומי שלי, למען הסר ספק), אפילו הוא יפרק וירכיב מהבחינה הלקסיקלית, זאת המהות של תרגום. כנראה אנחנו חלוקים לגבי המידה, ומה האידיאל שאליו שואפים. לגבי החשיבות של כל מילה, ישנם סופרים שאצלם זה נכון יותר, וטולקין בוודאי ביניהם, ולכל הפחות אני מנסה לצאת מתוך ברירת המחדל שכל מילה חשובה, ולהשמיט או להוסיף רק כשנראה לי הכרחי.

        לגבי החזיר, הייתי אולי משתכנעת, אבל מעדני החזיר למיניהם (pork וגם bacon) נוכשו באופן עיקבי לכל אורך התרגום של הנעמי. ולכן הרבה יותר הגיוני שזה נעשה מסיבות אידיאולוגיות, מה גם שזה היה נוהג נפוץ מאוד בעבר. עד היום יש שעושים את זה, למעשה.

        אהבתי

  4. תודה על רשימה מעניינת. הייתי אמנם תלמידה של טורי ואבן זוהר אבל כמתרגמת החלוקות הללו אף פעם לא נראו לי מועילות במיוחד. ועוד משהו, מכיוון שפתחת בעוגת הכוספה מאוד מעניין אותי לראות את הפסקה הנוגעת לאוכל בשני התרגומים, האם תוכלי להביאה כאן?

    אהבתי

    1. היי מרב. אז הנה…
      בתרגום של משה הנעמי (עמ' 14 ואילך. זמורה, ביתן, מודן 1976): (כותבת בכתיב מלא. במקור זה מנוקד)
      "היכנס, היכנס, והתכבד בתה!" אזר אומץ לומר, לאחר שנשם נשימה עמוקה.
      "הייתי מעדיף מעט שיכר, אם אין זה מטריח אותך, אדוני הטוב," אמר בלין בעל הזקן הלבן. "אך איני מתנגד לאיזו עוגה – אולי עוגת כוספה, אם יש לך".
      "כהנה וכהנה!" שמע בילבו את עצמו עונה להפתעתו; ומיד רץ אל המרתף ומילא כד שיכר, ומן המזווה הביא שתי עוגות כוספה נאות ועגולות, שאפה באותו יום אחר הצהריים לקינוח סעודה לאחר פת ערבית.
      בתרגום החדש של יעל אכמון:
      (עמ' 16) "בוא ושתה מעט תה!" הצליח לומר לאחר נשימה עמוקה.
      "מעט בירה תשמח אותי יותר, אם תואיל, אישי הטוב," אמר באלין בעל הזקן הלבן. "ולא אתנגד לטעימת עוגה – עוגת קימל, אם יש."
      "והרבה!" יצאה המילה מפיו של בילבו, להפתעתו הרבה; והוא מצא את עצמו ממהר למרתף למלא כוס בירה, ולמזווה להביא שתי עוגות קימל עגולות ויפות שאפה אחר הצהריים לטעימה שלאחר ארוחת הערב.

      אהבתי

  5. בתור קורא, לי מאד חשובים ה"קימל" והנאמנות בכלל, גם בטקסט ספרותי. אני לא צריך מתרגמים שינסו לשחזר את ה"אפקט" של היצירה או את החוויה שהם חוו (ובלי קשר אני חושב שהרעיון שערכה של יצירת אמנות הוא בחוויה שהיא מעוררת בפועל בקרב הצופים הוא רעיון שגוי והרסני), אלא את היצירה עצמה.

    אהבתי

    1. יובל – גישתך מעניינת ומודרניסטית לעילא. אני חושב שגישה כזו, על טהרתה, מצדדת בשימוש בתרגום מכונה עד כמה שניתן (ומי יודע – אולי הוא יהפוך ברבות הימים לאופציה ממשית), כדי להימנע מהאלמנט האנושי המעורב בתהליך התרגום.

      אהבתי

      1. יותם, דווקא לא (מכונה). אינני מתכחש לקיומם של היבטים רבים ושנוים בטקסט ואני לא חושב שכללי התרגום ניתנים לקידוד (אני משער שלכך אתה מכוון ב"מכונה").

        למשל, צודקת אכמו שיש טקסטים (או מה שקשה יותר – חלקי טקסטים) בהם המוזיקליות חשובה מאד, ואף מרכזית.

        ובהחלט ברור שצריך להכריע בין שיקולים שונים, ולעתים אפילו בפרוזה המשמעות עשויה לסגת בפני היבט אחר (נניח מוזיקליות), קל וחומר המשלב או הרמז כלשהו, או מה שלא יהיה. אבל ישנה בדרך כלל חשיבות עצומה לפרטים, והחופש הפרשני שנוטל מתרגם שמשנה אותם בקלות רבה מדי הוא סוג של מעילה באמון הקורא, ומעילה לא מוצדקת (זה לא הקורא אשם).

        אהבתי

  6. יובל, אני מסכים אתך שתרגום בלתי נאמן הוא מעילה באמון הקורא. השאלה היא, נאמן למה? האם תרגום לקומדיה שהיה מייצג את טקסט המקור על כל פרטיו ודקדוקיו, אבל לא היה יוצא מצחיק, הוא בעיניך תרגום נאמן? למי תרגום כזה טוב, פרט לחוקרי ספרות? אם להביא את הטענה עד אבסורד, האם תרגום טוב צריך לדעתך לשמור על אותו מספר המילים כמו טקסט המקור? על מספר האותיות בכל מילה?
    הקו שאני מנסה למתוח כאן בתור הנחייה למתרגם, המבקש לדעת למה להיות נאמן, הוא הקו המפריד בין יחידות לשוניות ואפקט. ליחידות הלשוניות מותר לך להיות נאמן כל עוד הן משרתות את האפקט. ברגע שאתה נאמן ליחידות הלשוניות מבלי שהדבר שירת את האפקט, הרי שמעלת הן באמונו של הקורא והן באמונו של המחבר.
    לבסוף, חשתי שהתייחסת בביטול למתרגמים שמנסים לשחזר את האפקט שהם חוו. בעניין זה אני רוצה לטעון טענה גורפת: מה שהמתרגם לא חווה ולא שחזר, אין שום סיכוי שהקורא יחווה. נכון, עם תרגום, אין לך ברירה – אתה תלוי בחוויה שעבר המתרגם ובפרשנות האישית שלו. אבל זהו המצב גם בהצגת תאטרון: מה שאתה מקבל הוא הטקסט של המחזאי כשהוא מוכפל בתודעת השחקן. בלי שחקן אין הצגה, ובלי מתרגם, שחווה, מרגיש ומביע – אין תרגום. תוכל להתנחם בכך שתרגום, כמו הצגה, הוא סוג של הופעה שבאה והולכת. יבואו תרגומים נוספים.

    אהבתי

    1. יותם, הסכמתי שהשאלה למה להיות נאמן יותר היא שאלה פרשנית ומשתנה מיצירה ליצירה. מה שאני מתנגד לו הוא הסיפור של האפקט. דרך אגב, איזה חוויה על המתרגם לשחזר? של קריאה ראשונה? שנייה? לתרגם כך שהקורא יחווה בקריאה הראשונה את שהמתרגם בראשונה, ובשנייה את שבשנייה? נקווה שהוקרא לא יתאהב ביצירה ויקרא בה יותר פעמים מהמתרגם ר"ל.

      אני חושב שאתה מבלבל בין העובדה שהמתרגם צריך להכריע, ושההערכות הללו נגזרות מקריאתו את היצירה, למשהו אחר.

      אהבתי

      1. יובל, אם אני מבין אותך נכון, אתה טוען שהדרישה לשחזר חוויה היא בעייתית מפני שחוויה היא עניין אמורפי ומשתנה בהתאם לתנאים שונים (מספר הקריאות, תנאי הקריאה, נסיון החיים של המתרגם, וכו' וכו'). בזאת אתה, כמובן, צודק. אבל טענתי, שאתה רשאי לחלוק עליה, בעינה עומדת: מה שהמתרגם לא חווה, אף אחד מקוראיו לא יחווה, ולא משנה עד כמה הקפיד על דיוק בתרגומו. בדיוק משום כך, התכונה החשובה ביותר למתרגם היא בעיניי רגישות בקריאה. המתרגם חייב להיות מסוגל למצות כמה שיותר מן הפוטנציאל החווייתי של טקסט המקור, כדי שיהיה לו סיכוי להעניק פוטנציאל כזה גם לטקסט היעד.

        אהבתי

    2. יותם, יובל דיבר על "שיחזור היצירה עצמה". זה אתה שפרקת אותה לגורמים. אם המתרגם "מרגיש", "חווה"… משהו שראוי שיעבור בתרגום, ראוי שזה יהיה, כפי שיובל מדגיש, מה שביצירה עצמה, המתרגם, חוויותיו, וכו', ממש לא מעניין אותי. הייתי שמח אם "המתרגם החוויתי", שאתה מקדם, היה מוסיף אזהרה על התירגום, שאוכל לדעת ביצירתו של מי ובחייו של מי אני עומד לבטל את זמני.

      אהבתי

      1. רמי, כאן אנחנו נכנסים לאבחנה מרתקת העומדת בשורש הדיכוטומיה של יוג'ין ניידה בין אקוויוולנציה פורמלית ואקוויוולנציה דינמית (שמות מההפטרה, אני יודע). בגדול, חתירה לאקוויוולנציה פורמלית תופסת את טקסט המקור כישות אובייקטיבית, המורכבת מיחידות אובייקטיביות שאינן תלויות בקורא ואינן מתהוות כתוצאה מחוויית הקריאה, בעוד שחתירה לאקוויוולנציה דינמית תופסת את טקסט המקור כישות סובייקטיבית, שקיימת רק מכוח העובדה שהיא פועלת על קורא באופן כזה או אחר. הדוגמה המפורסמת והקיצונית שניידה מביא לקוחה מתרגום של הברית החדשה לשפת האינואיט. בערבות הקוטב הצפוני אין משמעות רבה לביטוי 'שה האלוהים', פשוט משום שאין שם כבשים. במקום זאת, המתרגם איתר חיה מקומית שנושאת אתה את אותן הקונוטציות הרגשיות של השה – תמימות, כניעות וטוהר – ומעתה, בעיני האינואיט, ישו הוא כלב הים של האלוהים.
        אם אתה מעוניין בתרגום שמתרגמו עבד עם טקסט בלבד, ונזהר שלא לטרוח ולו לשנייה להבין מה החומר שהוא מתרגם אמור לעשות, אני מציע לך, למשל, סוף שבוע של ייסורים בחברת התרגום החדש, העצי והמזעזע של 'מלכוד 22'.

        אהבתי

      2. ויותם – הדוגמא שאתה מביא מדגישה את הבעיה. זה תרגום? זה נראה כמו עיבוד של "הברית החדשה" לילדים שכתב מיסיונר שבז לקוראיו.
        למשל – הברית החדשה ו"שה האלוהים" מופיעים באינספור מקומות בתרבות, ואת האפשרות לקשר ולהבין ה"מתרגם" לא העניק לקוראיו.
        עדיף ללמד מהו "שה", אפילו להסביר דומה ל"כלב-ים" מבחינות אלו או אחרות, עם כל הקושי

        אהבתי

  7. "בל טענתי, שאתה רשאי לחלוק עליה, בעינה עומדת: מה שהמתרגם לא חווה, אף אחד מקוראיו לא יחווה, ולא משנה עד כמה הקפיד על דיוק בתרגומו. "

    למה? איזה רעיון תמוה.

    ואם אני קורא במקור, אני כבול לחוויות הסופרת?

    הבעיה אינה "אמורפיות", אלא כפי שרמי הסביר שהחוויה עצמה לא שייכת לעניין. מה ששייך הוא מה ביצירה חווים – וההבדל בין קריאה לשנייה אינו סתם נסיבות, אלא שאלו קריאות שונות, של אותה יצירה…(אותה!)

    אהבתי

    1. יובל, על פניו, בעידן מות המחבר הטענה שיש לתהליך שעובר היוצר השפעה על הפרשנות אכן עשויה להישמע תמוהה. בתחום המשחק, אגב, זה מה שטען דני דידרו לפני מאות שנים: ששחקן לא צריך להרגיש את מה שדמותו עוברת ולא לחשוב על מה שהקהל שלו עובר, אלא להיות טכנאי קר ומושלם המפיק ייצוגים של רגש עז בלי להתרגש בעצמו. עם זאת, שיטתו של דידרו לא מצאה לה חסידים רבים בקרב פרפורמרים, ולא בכדי: כדי לשחק היטב השחקן זקוק למעורבות מנטלית מלאה, הכוללת זרימה, התרגשות וכן הלאה, ואין די באימון קפדני ובאסטרטגיה מושכלת.
      איני טוען כאן שאתה כבול לחוויית הסופרת או המתרגמת. אני טוען שלטקסט שהופק מתוך רמה גבוהה של השתתפות חווייתית – בין אם על ידי סופר ובין אם על ידי מתרגם – יש סיכוי גבוה יותר להביא את קוראו לכדי השתתפות חווייתית מלטקסט שלא הופק כך. ניסיוני עם מתרגמים הראה לי שאופי החוויה הסופית עצמה יכול להיות שונה למדי מבחינת המתרגם ומבחינת הקוראים, אך החוויה צריכה להתקיים.

      אהבתי

      1. "מות המחבר" אינו בגדר עובדה, ולפחות מחלק מהעמדות שהמונח מציין מעולם לא התפעלתי.

        אתה מבלבל בין החוויות שהמתרגם אולי נדרש להן, או השחקן, כדי להצליח לתרגם, לבין אמת המידה לתרגום הולם ולמהו שמתרגמים.
        לגבי העיבוד הדתי של ניידה – זה יפה ש"עבורו" הפונקציה הדתית קובעת. וטענתי היא שלכן עיבד את הטקסט, במקום לתרגמו

        אהבתי

  8. יובל, את טענתך לגבי הבוז לקוראים הפנה לניידה, חוקר, מתרגם מקרא ונוצרי מאמין שהקדיש לעניין את חייו. מבחינתו של אדם דתי, שכתבי הקודש הם עבורו, ובכן, כתבי קודש, הרכיב הפונקציונלי של הטקסט – במקרה הנוצרי, יצירת קשר בלתי אמצעי עם האל וגאולת הנשמה בת האלמוות מנצח של ייסורי תופת – חשוב בהרבה מן הרכיב האקדמי שלו, המאפשר לקשר אותו לרפרנסים תרבותיים ולאלוזיות בין טקסטואליות.

    אהבתי

    1. יובל, אם תסתכל על העניין מנקודת מבט היסטורית תראה שהאבחנה בין תרגום ועיבוד היא כמעט חסרת משמעות. לכל דור ודור יש נטייה לקרוא "תרגום" לייצוג טקסטואלי שמשמר את מה שלדעתו חשוב לשמר, ו־"עיבוד" לייצוג טקסטואלי שמשמר דברים אחרים. אתה יכול להיות סמוך ובטוח שבעוד מאתיים שנה, יבוזו לעיבודים הילדותיים שבימינו קראו להם תרגום.
      לכן, במקום לתת ציונים ולהחליט מה ראוי להיקרא תרגום ומה לא, אני מעדיף לעסוק בשאלה באלו סוגים של נאמנות ראוי יותר שתרגום יתמקד, ומדוע. תוכל לקרוא לו 'ייצוג טקסטואלי' או משהו כזה, אם אתה מעדיף.

      אהבתי

      1. יותם, ראשית, במשפט הראשון אתה מכחיש שקיימת הבחנה אותה אתה מסביר במשפט השני.
        שנית, אתה מתבלבל או מציג את אי-ההסכמה אחרת. אין הבדל בין "לתת ציונים" לבין לעסוק בשאלה מה מבחינת הנאמנות חשוב. והטענה היא שחווית המתרגם כאשר קרא את היצירה (לראשונה?) אינה מה שצריך לעבור או אמת המידה לאיכותו או נאמנותו של תרגום.

        אהבתי

  9. אני לא מסכימה שאין הבדל בין תרגום לעיבוד (או שזה תלוי זמן וכו'), ואני חושבת שהדוגמה עם השה מצוינת. הרעיון שהמתרגם יחפש חיה "מקבילה" המוכרת לקוראיו (במקום שה) ובכך יזנח את הזרוּת של הטקסט דומה מאוד להעלמת החזיר. האם זה חשוב שהפשטידה היא פשטידת חזיר? או שמא רשאי המתרגם להשמיט את החזיר – אם מטעמים אידאולוגיים, אם משום שאינו אוהב את המצלול או אם משום שפשטידת בשר מוכרת לדעתו יותר לקורא העברי. גם דימויים נוצריים כאלה ואחרים עשויים להיות מוכרים יותר או פחות, כל שכן אזכורים מן התרבות האמריקאית או מתרבות אקזוטית ורחוקה. את כל אלה המתרגם עשוי להחליף בדימויים אחרים, "שווי ערך". ואז במקרה הטוב נקבל תרגום *לא נאמן למקור* ובמקרה הרע נקבל עיבוד. בכל מקרה הגישה הזאת, שהולידה תרגומים גרועים רבים, היא למעשה יהירוּת לשמה.
    ובנוגע לשאלה של יותם למעלה "מי מדבר ככה" (על "הבֵא את העוף הקר"). התשובה היא כמובן גנדאלף. "תביא את העוף הקר" אינו אופייני למשלב הלשוני שלו. מהבחינה הזאת זה תרגום נאמן למקור.

    אהבתי

    1. תמי, מה שאת מתארת הוא כמובן אידאולוגיית תרגום לגיטימית. אבל הייתי נזהר מלטעון שכל מי שפועל מתוך אידאולוגיית תרגום אחרת עושה זאת מתוך יהירות לשמה.
      לגבי לשונו הספרותית של גנדאלף, צדקת לגמרי כשענית: 'מי מדבר ככה? גנדאלף מדבר ככה.' גנדאלף הוא דמות ספרותית, והוא מדבר בשפה ספרותית. אף דובר עברית רהוט, גם אם הוא פרופסור, רב או מה שלא תרצי, לא יגיד 'הבֵא'. הטענה שהבאתי בהקשר זה בפוסט הראשון היא, שנכון שהלשון בתרגום הנעמי גבוהה מן הלשון המדוברת, אבל זה נכון גם לתרגומים בני זמננו, כמו תרגומה של אכמון.
      אגב, כפי שראית, הנעמי מצא לזה פתרון אלגנטי במיוחד. במקום 'הבא' המליצי או 'תביא' התת־תקני, הוא כותב 'אל תשכח להביא'.

      אהבתי

      1. לא האידאולוגיה היא היהירות, אלא תחושתם של מתרגמים רבים שמותר להם להשמיט מהטקסט מילים, אזכורים, דימויים ומונחים או להמירם באחרים "שווי ערך" מכל מיני סיבות שלא מן העניין (ורבות מהן נובעות מתוך יהירות, כגון: "הקורא העברי לא יבין" או "זה לא חשוב"), סיבות שמצביעות למעשה על תפיסה שהטקסט המקורי שולי ביחס לטקסט המתורגם

        אהבתי

  10. יובל, לגבי הסתירה, מה שאני טוען הוא לא שאנשים לא הפעילו ולא יפעילו את האבחנה בין תרגום ועיבוד. מה שאני טוען הוא שהאבחנה הזו מעולם לא הייתה שימושית במיוחד, בשום תקופה בהיסטוריה, מפני שהיא מקשה על דיון מושכל בתרגומים (במילותיך, על הדיון השאלה מה בנאמנות חשוב). כל תרגום יכול להיות נאמן ולא נאמן מבחינות רבות מאוד, ועדיף להתייחס לכל אחת מהן בנפרד.
    שנית, אם אני מבין אותך נכון, אתה טוען שחוויית המתרגם, ובגדול התהליך אותו עובר המתרגם, אינו רלוונטי לשיפוט איכותו של התוצר האמנותי שלו. כאן אני נאלץ לחלוק עליך. תרגום, בעיניי, הוא צורת אמנות שבה תהליך העבודה משתקף בצורה בהירה בתוצר, וטובע בו את חותמו.

    אהבתי

  11. תמי, אני נאלץ להתעקש אתך על הנקודה הזו. אין תרגום שאין בו השמטות, שינויים והמרות (למשל, בתרגום פסקת הכוספה אצל אכמון הושמטה לגמרי הזרימה הקולחת שיש בטקסט המקור ובתרגום הנעמי). מה שקובע אלו שינויים והמרות לעומת המקור הם 'ממין העניין' ואלו לא זו בדיוק האידאולוגיה של התרגום.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s