השיר יצחק של חזי לסקלי נכתב בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, והוא מצטרף למסורת ארוכה של שירי עקדה בספרות העברית.

 

הדובר בשיר הזה איננו יצחק, אלא ידיד נפש שלו. הכינוי "איציק" במקום "יצחק" המקראי, מצד אחד, ומחלת האיידס – שנתפסה בזמנו כפוגעת בהומוסקסואלים בלבד – מן הצד האחר, מרחיקים את השיר עד מאוד מכל ספרה נשגבת. רק הכותרת – מאחר שבמכוון אין בשיר מובאות מקראיות – מקשרת את הקורא לסיפור העקדה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ולמסורת השירית הענפה, לירושה התרבותית והנפשית שאין מנוס ממנה, כפי שעולה משירו הידוע של חיים גורי, ירושה:

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

לסקלי, שהיה הומו מוחצן הרבה לפני שהיה מקובל או אופנתי לצאת מהארון או להצהיר בגלוי על הומוסקסואליות, "גילם הומוסקסואליות מובהקת בנוסח שנות ה-70. כזו שנלווית לה תחושה של מחתרתיות, של ייחודיות, של השתייכות לכת סודית, אליטיסטית, עם קודים משלה. ולמרות שהרבה לעסוק בנושא, לכתוב פחות או יותר בגוף ראשון, לנהל ב'העיר' מלחמות גאות (בין השאר הוציא מהארון את גבריאל שרובר, בנה של המצנטית גיטה שרובר, שנפטר מאיידס) – לסקלי חי למעשה חצי בארון. הוריו לא ידעו מעולם" (יאיר קדר, ידיעות אחרונות, 2009).
בכתבות עליו, בראיונות עמו, בסרט התיעודי יקנטליסטה (1996, בבימוי יאיר לב) ובשיריו – עולה בבירור הקשר המורכב והסבוך עם הורים ניצולי שואה שלא הבינו אותו.

בשיר אבא כותב לסקלי על אביו:

שנאתי את אבא
שלי
יותר
משאהבתי אותו.
אך פעם,
בִּזמן מהזמנים שאינני זוכר
כמעט,
כנראה אהבתי אותו בכל מאודי, כנראה רציתי אותו,
קרוב לְוַדאי שערגתי אליו, וזהו.

בשיר ההומוסקסואלי יצחק המאכלת היא המטוס – "אני לא מצליח להיזכר אם היה זה המטוס / או הייתה זאת הפצצה" – אנולה גיי. המטוס והפצצה מסמלים את התחושה הקונספירטיבית שעוררה המחלה האפלה והמסתורית הזאת למשך כשני עשורים מאז התגלתה לראשונה בשנות ה-80 כאילו היא מכוונת להמית הומוסקסואלים. עצם האקט המיני ההומוסקסואלי נהיה עוד יותר נועז, מסוכן וחתרני, מאחר שלהוקעה החברתית והדתית התווספה מאכלת האיידס שריחפה מעליו. תחושת הקונספירציה מזכירה את שירה של שרון בן-עזר בכוונה: מי הרעיל את הדם כדי לטהר את העולם?

ההיזכרות, כביכול, בשם המטוס או הפצצה מכה בדובר השירי כרעם ("כן כרעם", מאשש הדובר, כאילו אומר: אני מודע לקלישאה, אבל המחשבה אכן הכתה בי כרעם). ומדוע מכה היזכרות זו כרעם?

משום ששם הפצצה אנולה גיי הוא משחק מילים מחריד, והוא התימה המרכזית בשיר יצחק. אנולה גיי הוא  annul all gays. זה המסר והמטרה של הפצצה שנורֵית כדי להכחיד את "ההומואים הצעירים של אמסטרדם". יתרה מזו, את שם המטוס המפורסם שממנו הוטלה הפצצה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 נתן לו פול טיבטס, הטייס. הוא קרא למטוס אנולה גיי על שם אמו, אנולה גיי טיבטס. שם הפצצה שנורתה מאותו מטוס אומלל היה Little Boy. עצם משכב הזכר בשיר הוא השמדה.

מי שמפעיל את המטוס הוא ההורה הסמלי הנורא המפציץ את בנו הקטן, ההומו. אמסטרדם היא הר המוריה.

אל הקורבן איציק מצטרפים פיטר, הנס, ארט, דיוג'נס, שולמית, האמנות, הריקודים, כל "ההומואים הצעירים" ובסופו של דבר גם הדובר עצמו; השיר מכיל במרומז את העקדה הפרטית, העצמית, של המשורר, שמת אף הוא מאיידס. הרליגיוזי והנשגב שבמקור המקראי מומרים בחילוני והיום יומי – במחלה הנחותה, המלוכלכת, הבזויה והמביישת, ב"תחת". המרה זו באה לידי ביטוי גם בהיעדר ישות אלוהית המצווה על העקדה. אפשר לומר שיש ציווי אלוהי: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"; "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם", וגם חברתי ומשפחתי, אך בסופו של דבר הציווי שרירותי.

בניגוד ליצחק המקראי ויצחק בשיר של גורי (לעיל), איציק של לסקלי לא ניצל. הוא הועלה קורבן ולא חי ימים רבים. אין פה מבחן אמונה, אין פה קורבן חלופי המועלה לעולה במקום יצחק, אין פה "אל תשלח ידך אל הנער". זהו עולם שרירותי ואכזרי, נטול אֵל ובמידה רבה נטול פשר. הפצצה היא המולך. התעלה איננה תעלת לידה, אלא תעלה של מוות.

"הו תעלות נערצות" הוא כמובן דימוי הומו-ארוטי וגם בו, או ליתר דיוק במילה תעלה באנגלית – canal, יש רמז נוסף למצלול הנורא המהדהד בשם הפצצה annul all gays – המחבר בין החיסול הממוקד (annul) לבין המעשה ההומוסקסואלי האנָלי (המוביל לכאורה לאיידס, שנקשר באותן שנים למוות בלתי נמנע). השיר התפרסם בספר סוטים יקרים ב-1992, שם אירוני ומודע לעצמו. ההומו הוא הסוטה; הסוטה הוא הקורבן.

אלה שנים (שטרם פסו מן העולם) שבהן חברי כנסת לא התביישו לדבר בפומבי על הומוסקסואליות כעל "סטייה" ועל הומוסקסואלים כמי שדינם מיתה (ייזכרו לרעה בהקשר זה חברי הכנסת הרב משה מאיה, הרב אברהם רביץ, מיכאל איתן, שלמה בניזרי ועוד). כך אמר הרב מאיה בשנת 1995 (שנה אחרי מותו של חזי לסקלי): "כשם שהתורה חייבה שלחיוֹת עם בתו זה גילוי עריות, כך משכב זכור זה גילוי עריות שחייבים עליו מיתה. מה ההבדל בין בתו לבין גבר זר? זה אותו דבר מבחינה חוקית, מבחינה של דין תורה. המקור שהוא תורת ישראל אומר שאין שום שינוי, שניהם אותו דבר. שניהם אותו חיוב מיתה. שניהם – דברים אסורים". Annul all gays.