בשנת 2017, במלאת אלף שנה להכתרתו של קנוט (Canute) הוויקינג למלך אנגליה, הנפיקה המִטבעה המלכותית של בריטניה מטבע של חמש לירות סטרלינג עם דמותו מצד אחד ודמותה של המלכה אליזבת השנייה זצ"ל בצידו השני.

קנוט הגדול נולד בדנמרק בשנת 995 ומלך על אנגליה, דנמרק ונורווגיה. האגדה מספרת שהוא הציב את כס מלכותו מול הים וציווה על הגלים לסגת. וציווה וציווה. אך הגלים לא שעו לו, הים גאה והמלך נרטב.

במשך שנים סבל קנוט מיחסי ציבור גרועים, ושמו עדיין מוזכר כדוגמה לגאווה ולתחושת כול־יכולוּת. אלא שקנוט לא התיימר להסיג את הגלים. בתגובה לדברי חנופה מצד אנשי חצר ומלחכי פנכה אחרים על היותו מלך דגול כך כל עד שגם הים סר למרותו, רצה קנוט להוכיח שהוא אינו שולט באיתני הטבע וכי עוצמתו היא כאין וכאפס לעומת זו של האל. לאחר שנרטב עד לשד עצמותיו, קם המלך על רגליו והכריז:

יֵדע כל אדם מה ריק ועקר כוחם של מלכים, כי אין ראוי לשם מלך זולתי האל, אשר לו נשמעים השמיים והארץ והים, ככתוב בתורת הנצח._^*
Let all men know how empty and worthless is the power of kings, for there is none worthy of the name, but He whom heaven, earth, and sea obey by eternal laws (Historia Anglorum)

לא מפתיע אם כן שקנוט נהנה עד היום מאזכורים רבים בשיח התרבותי והפוליטי, ושמו עולה תכופות בדיונים על יכולת הפעולה של שחקנים פוליטיים יחידים: האם יש להם כוח או שמא הם רק נסחפים על ידי כוחות גדולים וחזקים מהם. במילים אחרות, האם הם מסוגלים לעצור את הגלים – גלי אינפלציה, קיצוצים, הגירה, עליית מפלס פני הים, משבר האקלים ועוד – או רק להיסחף בים.


לדוגמה:

• קנוט ניסה לעצור את הגלים; דיוויד קמרון ניסה לעצור את מורת הרוח בתוך מפלגתו ומחוצה לה. שניהם נכשלו.
• אירופה חייבת לגבש עמדה בעניין האתגר הניצב לפתחה. הגירה איננה פלישה. אם נתבונן בהיסטוריה, בדמוגרפיה, בכלכלה, במשבר האקלים ועוד, נבין שההגירה אינה עומדת להיעלם. כל טענה אחרת משמעה לאמץ את עמדת החצרנים של קנוט, שהפצירו במלכם לעצור את הגלים.
• ולהבדיל, מצידה השני של הקשת הפוליטית: בכל הנוגע להצלחתה של אנגליה למנוע את כניסתם של מהגרים לא חוקיים, אנחנו כמו המלך קנוט שניסה לעצור את הגל.
• הבחירה באפיפיור פרנציסקוס מסמלת שינוי בלתי נמנע: בלתי אפשרי שהכנסייה לא תושפע מהשינויים המתחוללים בעולם. "המלך קנוט לא הצליח לעצור את הים; רומא אינה יכולה לעצור את השינוי".
• ב־8 בנובמבר 2022, בבחירות אמצע הקדנציה, היה זה שילוב של הכלכלה והזכות להפלה שהצילו, יש לקוות, את ארצות הברית – ואת העולם – מכהונה נוספת של דונלד טראמפ. מיליוני נשים – לטיניות, שחורות, צעירות, קשישות, לבנות, מערים גדולות וקטנות – יצאו להצביע לדמוקרטים. בניגוד למלך קנוט, נשות אמריקה עצרו את הגל הרפובליקני שאיים להטביע את הדמוקרטיה האמריקנית.

מאמר מערכת של הגרדיאן משנת 2014 קורא לחלץ את המלך קנוט מחשכת ימי הביניים ולהשיב לו את מקומו הראוי בהיסטוריה כמלך טוב, שהיה נוצרי מאמין, השכין שלום והצליח להשליט יציבות יחסית. זו גם הסיבה שברשימת ההנחיות לכותבים ממליץ העיתון על הכתיב המסורתי Canute ולא Cnut, כפי שמופיע במקורות מסוימים, למען לא יהיה כְּפֶסַע משגיאת הקלדה לא ראויה, והמבין יבין.

גם כללי הסגנון של השבועון אקונומיסט מתייחסים לקנוט:

אל תביאו את קנוט כדוגמה למנהיג אומניפוטנטי בעיני עצמו ואל תרמזו שהוא הופתע לגלות שכפות רגליו רטובות.



ובאשר למלך אנגליה החדש, צ'ארלס השלישי, עיתון ניו זילנדי (Stuff) מבטא את תחושתם של רבים בכותבו שבכל הנוגע לעתיד המונרכיה, צ'ארלס איננו קנוט. בהשוואה לאימו אליזבת, צ'ארלס מתכנן ככל הנראה להיות קצת יותר דעתן. הכתבה מצטטת את וולטר בג'ט שכתב ב־1867 שלמונרך הבריטי יש שלוש זכויות עיקריות: הזכות לייעץ, הזכות לעודד והזכות להזהיר. אין ספק שצ'ארלס יממש את שלושתן.

המלכה אליזבת, לעומת זאת, הייתה, כפי שהיטיב לתאר הגרדיאן בסקירה שכתב על עונה 4 של הכתר, שם גילמה את אליזבת אוליביה קולמן הנפלאה, יותר קנוט מאשר "מִשְלִי בריטניה"; היא לא שלטה בגלים, אלא ניסתה לעצור אותם.

* תודה לחברים בפורום אג'נדה על עזרתם בתרגום הציטוט.

** תודה לשחר על הרעיון לרשומה ועל ההשראה.