הפעם הבלוג מארח (תמיד רציתי לכתוב "הבלוג מארח"!) את המתרגמת מרב זקס-פורטל לכבוד תרגום הספר בדרך אליך של הסופרת הקוריאנית קיונג סוק שין.

מרב שלום, ותודה שהסכמת להתראיין. ספרי קצת על עצמך ועל ספרים שתרגמת.
אני בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב (תואר ראשון) והחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון במגמת כתיבה יוצרת (תואר שני). מאז 1995 אני עוסקת בתרגום ספרותי מאנגלית עבור מבחר הוצאות ספרים: ידיעות ספרים, כתר, כנרת, פן, בבל, מטר וכרמל. בין הספרים שתרגמתי: האלבום השחור מאת חניף קורישי; אדמה אדומה וגשם סוחף מאת ויקראם צ'אנדרה; בילי המקסים מאת אליס מקדרמוט; מה שהגוף זוכר מאת שונה סינג בולדווין; וואבי סאבי מאת לאונרד קורן; סלמון הספק מאת דגלאס אדמס; העולם שאחרי יום ההולדת מאת ליונל שרייבר; בת של פרטיזן מאת לואי דה ברנייר; תעלומת המשרתת הנעדרת מאת טרקווין הול; נשים בתמונות מאת שיוון פרקינסון. אני כותבת ומפרסמת סיפורים קצרים בכתבי עת מקוונים. בשנת 2000 ייסדתי פורום תרגום ועריכה, ואני מנהלת אותו עד היום. אחרי שנדדנו בין פורטלים שונים היום אפשר למצוא אותנו בפייסבוק.
לתרגום הגעתי מאהבת השפה, השפה העברית קודם כול והשפה האנגלית, שממנה אני מתרגמת. גרתי בילדותי בארצות הברית, ומאוחר יותר התגוררתי ועבדתי באנגליה במשך שנתיים. כשחזרתי לארץ החלטתי ללכת ללמוד ספרות אנגלית. במהלך הלימודים לקחתי כמה סדנאות בתרגום ופשוט התאהבתי במקצוע הזה – בחיפוש אחר התרגום הנכון, משחקי המילים, חדוות המציאה, היכולת להעביר חוויה ותרבות אחרת לקורא. במסגרת הלימודים עשיתי סטאז' בהוצאת זמורה ביתן ולאחר מכן המשכתי לעבוד אתם כמתרגמת מן המניין. מפה לשם עברו כבר עשרים שנה כמעט, ובמהלכן יצא לי להתנסות בתרגום של ספרים העוסקים בתרבויות שונות.

בימים אלה ראה אור ספרה של הסופרת הקוריאנית קיונג סוק שין בדרך אליך בתרגומך (בהוצאת ידיעות ספרים). את תרגמת גם את ספרה בבקשה תשגיחי על אמא, שראה אור בעברית ב-2011. מה את יכולה לספר עליה ועל שני הספרים שתרגמת?
קיונג סוק שין נולדה בקוריאה הדרומית למשפחה ענייה בת שמונה נפשות, שהתגוררה בכפר בדרום מערב המדינה. מכיוון שלא היה ביכולתם של הוריה לשלוח אותה ללימודים בתיכון, היא עברה לסיאול בגיל 16, התגוררה עם אחיה הבכור, עבדה ביום ולמדה בתיכון בערב. מאוחר יותר למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטה לאמנויות בסיאול. ספר הביכורים שלה פורסם בשנת 1985, וספרה המפורסם ביותר הוא בבקשה תשגיחי על אמא – שיצא לאור בדרום קוריאה בשנת 2009 והודפס במיליון עותקים בתוך עשרה חודשים. הספר ראה אור ב-19 מדינות, ביניהן ארצות הברית וסין. המהדורה העברית (ידיעות אחרונות, 2011) תורגמה מאנגלית. הספר מתעד את סיפור היעלמותה של אם המשפחה מנקודת מבטם של בני המשפחה המחפשים אחריה. כל בן משפחה בתורו מספר על אמו, על זיכרונותיו ממנה ועל מערכת היחסים שלו אתה. האימא, אישה פשוטה שאינה יודעת קרוא וכתוב, הקדישה את כל חייה לילדיה. העלילה מתרחשת בעת ביקור משפחתי שגרתי שלה ושל בעלה בסיאול – לשם עברו ילדיהם המשכילים. האם הולכת לאיבוד בתחנת הרכבת הראשית ההומה של העיר הגדולה.
ספרה השני, בדרך אליך, עוסק בתקופה שאינה מוכרת לרוב הישראלים, תקופה של התקוממויות של סטודנטים ואנשי אקדמיה בדרום קוריאה נגד המשטר הדיקטטורי ששרר שם. הרומן מבוסס על שנות פעילותה של הסופרת ב"דור 386" – תנועת הסטודנטים שפעילותה המהפכנית הביאה לעליית הדמוקרטיה בשנות השמונים בדרום קוריאה. ארבעת הצעירים, גיבורי הסיפור, קשורים זה לזה וקשורים, כל אחד בדרכו, במאבק להפלת המשטר הצבאי שם. אבל מעבר להיותו סיפור פוליטי, זהו סיפור על התבגרות והתפכחות.
בעוד שבבקשה תשגיחי על אמא עוסק ביחסים בתוך משפחה גרעינית אחת, הספר הזה עוסק ביחסים בין חברים מכל מיני סוגים, בדברים שקושרים ביניהם ובדברים שמפרידים ביניהם. גיבורה נוספת, שתופסת מקום נכבד, היא היצירה בכלל והספרות בפרט. לאורך כל הספר פזורים המון ציטוטים של סופרים ומשוררים ידועים, וביניהם אמילי דיקנסון, פרוסט, רילקה, רולן בארת, ייטס ופול ואלרי.

התרגום שלך הוא מה שנקרא תרגום מתווך, מכיוון שתרגמת את התרגום האנגלי למקור הקוריאני, ולא ישירות מקוריאנית. זה בדרך כלל נחשב לפּחות איכותי בלשון המעטה, אבל מובן שיש שפות שקשה מאוד למצוא להן מתרגמים טובים. אילו קשיים מיוחדים היו לך בתרגום הספר בדרך אליך?
הקושי העיקרי בספר והייחודי לתרגום מתווך הוא שלא הייתה לי גישה לחומר החי והממשי. לאורך כל עבודת התרגום התלבטתי כל הזמן אם מה שאני מתרגמת הוא מה שכתבה הסופרת או התוצאה הסופית של מה שעבר דרך הפריזמה של המתרגמת לאנגלית. בתרגום ישיר, על אף כל האתגרים שעמם התמודדתי בעבר תמיד היה מדובר בכלי ראשון ולכן קל יותר להתמודד. הפעם התרגום היה כלי שני, או נשיקה מבעד לשק יוטה עבה מאוד, אם להשתמש בקלישאה הידועה ביותר על מעשה התרגום (שתרגום הוא כמו נשיקה מבעד למטפחת).
הילית ישורון אמרה על התרגום שלה לבעקבות הזמן האבוד: "רציתי שפרוסט ירגיש בבית בעברית, אבל לא שילבש פיג'מה". בפרפרזה על דבריה, המטרה שלי בתרגום הזה, כמו בכל תרגום אחר (רק שהפעם הדבר דרש מאמץ גדול יותר), הייתה שקיונג סוק שין תרגיש בנוח בעברית, אבל שלא תפשוט את הלבוש הקוריאני שלה. לכן עשיתי כמיטב יכולתי לשמר את הקוריאנית שלה בתוך הטקסט המתורגם שממנו תרגמתי.

נדמה לי שאם קוראים ספר שתורגם משפה זרה שאיננו בקיאים בה, תמיד עדיף לקרוא את התרגום לעברית ולא את התרגום לאנגלית, משום שידוע שהתרגומים לעברית איכותיים יותר. איך הייתה האינטראקציה שלך עם המתרגמת של קיונג סוק שין לאנגלית, שמטבע הדברים היית צריכה לפנות אליה כדי לברר כל מיני סוגיות, והאם הרגשת שהתשובות שלה מספקות גם מבחינת התפיסה התרגומית שלה?
אני בהחלט מקווה שהתרגום לעברית טוב ובהזדמנות זו אני רוצה לציין שהספר הוא פרי עבודה משותפת שלי עם העורכות, רנית שחר בספר הראשון ורותי יוליוס בספר השני, שבלעדיהן התוצר הסופי היה בוודאי הרבה פחות מלוטש, אבל כמובן שלא אעיד על עיסתי ולא אבקר את התרגום לאנגלית מטעמים מובנים. סורה, המתרגמת מקוריאנית לאנגלית סייעה לנו רבות במהלך התרגום ועשתה כל שביכולתה כדי להבהיר את ההחלטות שלה. פעמים רבות, כשלא היו לה תשובות עבורנו היא יצרה קשר עם קיונג סוק שין, הסופרת, שנענתה גם היא בחיוב. את שין אני מכירה מביקורה בארץ לקראת צאתו של ספרה הראשון. נפגשתי אתה בביתו של שגריר קוריאה ואף נשאתי דברים לכבודה שם.
אפשר בהחלט לומר שבתרגום לאנגלית יש מגמה בולטת של השטחת התרבות הקוריאנית לטובת נוחות הקריאה של הקורא בשפת היעד. בהרצאה שנשאתי באוניברסיטה העברית במסגרת "יום קוריאה" נפגשתי עם ד"ר דפנה צור, שמלמדת תרגום מקוריאנית לאנגלית באוניברסיטת סטנפורד, והיא אישרה את התחושות שהיו לי ולעורכת, ואף אמרה שההנחיה למתרגמים לאנגלית היא לא להוסיף הערות שוליים בשום מקרה אלא להנהיר בגוף הטקסט.
אחת ההחלטות העקרוניות שקיבלנו לגבי שני הספרים הייתה להביא את כל המושגים, המאכלים והמקומות בשמם המקורי ולשם כך נעזרנו, בשני הספרים, בנועה אברהמי, מתרגמת מקוריאנית לעברית. ככלל, נדמה לי שציבור הקוראים בישראל הרבה יותר פתוח ורגיל לקרוא ספרים מתרבויות שונות.

הקורא הישראלי רגיל לקרוא מונחים מתרבויות זרות, בתחום האוכל למשל. שני הספרים מלאים מאכלים קוריאניים. לדוגמה: הגיבורה מספרת על הראמן שאמה הכינה לה. השארנו, כמובן, את המילה ראמן, אולם במופע הראשון כתבנו, אטריות ראמן. במקרה אחר, שבו מתוארת האם שהתלבשה יפה לקראת יום הולדתו השבעים של האב, כתוב שהיא לבשה "האנבוק". כאן החלטנו להשאיר את המונח כמות שהוא: "אמא נראתה יפה, לבושה בהאנבוק בצבע תכלת, עם תסרוקת שעשו לה במספרה, ואפילו מרחה שפתון אדום". אך הוספנו הערת שוליים: "האנבוק – התלבושת הקוריאנית המסורתית זה אלפי שנים. האנבוק היה בשימוש יומיומי עד לפני מאה שנה וכיום הוא נלבש באירועים מיוחדים" (עמ' 12).
אבל הטיפול במונחים היה, לדידי, פשוט הרבה יותר מהקושי לגשר על הפער שבין התרבויות, זו המערבית לזו הדרום קוריאנית. דוגמה טובה לכך היא כשהגיבורה מספרת על מנהגה של אמהּ לאסוף את מי הגשמים באביב. באנגלית נכתב כך:

Whenever my mom made soy sauce, she would first catch rainwater in a huge clay jar big enough to hold two adults. She opened the lid on sunny days and closed it on rainy days, and she used the rainwater to make soy sauce.

בתחילה הייתי בטוחה שמדובר בטעות. הרי אם פותחים מכסה של כד בימי שמש וסוגרים אותו בימי גשם, איך בעצם אוספים את מי הגשם ומדוע הם לא מתאיידים?
רציתי לכתוב פשוט הפוך, אבל בעצתה של רותי יוליוס, העורכת, הוספנו את השאלה הזאת לשאלות ששלחנו למתרגמת מקוריאנית. בהתחלה היא חשבה שאכן מדובר בטעות במקור, אבל היא שאלה את הסופרת ליתר ביטחון. זו הייתה תשובתה של שין (בתיווכה של המתרגמת):

This was not a mistake. First, they would collect rainwater until the jar was full. Then on clear days (good weather), they would leave the lid off in order to gather good energy from the wind and sunlight. On bad weather days, they would close it to keep out dust or new rain. So they only collected the sweet spring rain and wanted to avoid any rain past that point. Opening the lid was a way of collecting the good, positive energy from the wind and sun. It’s more nature/spiritual than scientific.

והנה, בפסקה קצרה אחת מצאנו שני דברים שאינם מוכרים לנו, הישראלים. ראשית, איסוף מי הגשמים באביב ושנית, התפיסה שהרוח והשמש מביאות אִתן אנרגיות טובות המשפיעות על המים והופכות אותם למבורכים.

בהרצאה שלך ב"יום קוריאה" ניסחת מאוד יפה את סוגיית השקיפות בתרגום:
"אנשים עדיין דבקים לא פעם באשליית 'המתרגם השקוף', זה שאינו מורגש כלל, כאילו העביר הטקסט את עצמו משפת המקור לשפת היעד. לטעמי ומניסיוני, הדבר איננו אפשרי. המתרגם נוכח ומשפיע על היצירה ואין דומה תרגום אחד לאחר של אותו הטקסט. משל למה הדבר דומה? ליצירה מוזיקלית כתובה שאותה ניתן לשני נגנים שונים, אפילו כאלו המנגנים על אותו כלי. ברור לכול שכל אחד מהנגנים ינגן בסגנון שונה במקצת, ויפיק צלילים שונים במקצת מהכלי שלו, השונה גם הוא מהכלי השני, גם אם שניהם נקראים 'גיטרה חשמלית' או 'כינור' או 'עוּד'".
האם תוכלי לפרט ולהדגים איך זה בא לידי ביטוי בתהליך העבודה על הספר בדרך אליך?
במידה מסוימת, דווקא בתרגום הזה, המתווך, הרגשתי שיש לי יותר חופש להציע פרשנות משלי ליצירה, ובזה אינני מתכוונת שהכנסתי דברים לפיה של הסופרת, חלילה, אלא שמכיוון שהטקסט שלפניי ממילא לא היה ראשוני, אלא מתווך, לא היה טעם לנסות לדייק מילה כזו או אחרת אלא היה צריך לנסות ולתרגם את רוח הדברים כפי שהם עולים מהתרגום באנגלית ולהשתדל לקלוע לכוונתה של הסופרת. העובדה שהיה מדובר בספר של סופרת שכבר תרגמתי הקלה עליי, כיוון שכבר הייתה לי היכרות מה עם הסגנון והשפה שלה. אמרתי בהרצאה בירושלים שהתחושה שלי הייתה כמי שמוזג מים מכלי אחד לשני (עוד מטפורה ידועה על תרגום), אבל עושה זאת בעיניים עצומות. אני רוצה לציין לטובה גם את נטע גורביץ, העורכת הראשית בידיעות ספרים, שנתנה לי חופש פעולה וחיזקה אותי בכל פעם שידיי רפו לנוכח המשימה המורכבת הזו.
אני רוצה גם להזכיר לטובה את חברי הפורום שאני מנהלת – פורום תרגום ועריכה בפייסבוק – שבלי סיעור המוחות והתשובות שקיבלתי שם היה לי הרבה יותר קשה לתרגם את הספר הזה בפרט וספרים אחרים בכלל. בעיניי האפשרות להתייעץ במקצוע כמו שלנו, שבו כל אחד הוא "זאב בודד" מול המחשב בביתו, יחד עם תחושת הקהילה והשיתוף שנוצרה בפורום, היא כלי מקצועי וחברתי לעילא ולעילא.

 על מה את עובדת בימים אלה?
כעת אני עוסקת בתרגום הספר השני בסדרת הבלש של טרקווין הול, שספרו הקודם תעלומת המשרתת הנעדרת יצאה בתרגומי ובעריכתה של רחל הלוי בהוצאת מטר ב-2011. מדובר בבלש הודי – ויש פורי, "החוקר הפרטי ביותר בהודו", כהגדרתו, פונג'בי בן המעמד העליון שמכריו מכנים "דובי" ושלמרות דמותו הקומית משהו, הוא מצטיין בפתרון תעלומות ומגיע תמיד, בסופו של דבר, לחקר האמת. כמו הקודם לו בסדרה, מדובר בספר מצחיק, ביקורתי, מותח ומפתיע.