אל תביאנו לידי ניסיון

 

סערה בעולם הנוצרי. ידיד הבלוג, האפיפיור פרנציסקוס, שכבר כתבתי עליו כאן וכאן, מתערב בוויכוח תיאולוגי ארוך שנים וטוען שהתרגום לאנגלית ולאיטלקית של התפילה הוותיקה והמפורסמת ביותר בנצרות – פאטר נוסטר, תפילת האדון או אבינו שבשמים, המיוחסת לישו ומופיעה בברית החדשה – אינו מוצלח.
האפיפיור מתייחס לשורה שתרגומה המקובל לאנגלית הוא lead us not into temptation (ובאיטלקית: non indurci in tentazione) ולעברית (בתרגום דליטש): אל תביאנו לידי ניסיון. הטענה היא שהתרגום הנוכחי לאנגלית ולאיטלקית מן המקור היווני חוטא לאופיו של האל. לא אלוהים הוא שמפתה אותנו לדבר עבירה או ניסיון, אלא השטן. האב, אומר האפיפיור, הוא מי שמסייע לנו לקום. הכוונה האמיתית של הפסוק לדבריו היא: אבינו, כשהשטן יביא אותנו לידי ניסיון, הושט לנו יד. ועל כן, הוא מציע, התרגום צריך להיות:
Do not let us fall into temptation.

כנסיית אבינו שבשמים
כנסיית אבינו שבשמים (Church of the Pater Noster), הר הזיתים, ירושלים

בנוסח החדש, האדם הוא הסוכן, הפועל, ולא האל. האדם מחליט אם הוא נופל, אם הוא נכנע לפיתוי ולחטא. האל יכול להורות לו את הדרך ולסייע לו, לעזור לו לקום אם הוא נופל.

השבוע החלו כמה כנסיות ברחבי צרפת, אחרי דיונים רבי שנים, להחיל נוסח חדש – במקום Ne nous soumets pas à la tentation (אל תחשוף אותנו לפיתוי) אומרים מעתה Ne nous laisse pas entrer en tentation (אל תיתן לנו להתפתות). שינויים דומים כבר הוחלו בספרד, בבלגיה ובבֶּנין. ההחלטה על השינוי נבעה מהתפיסה שהנוסח הנוכחי מרמז שהאל עצמו הוא שאחראי לפיתוי המוביל בני אדם אל דרך החטא. עמנואל שוואב, כומר בקהילת סן לאון בפריז, אומר שהתרגום החדש "פחות דו-משמעי" מהקודם. בגלל הגרסה הקודמת, "אל תחשוף אותנו לפיתוי", מתפללים אחדים דמיינו אל המשליך קליפות בננה לרגלי המאמינים כדי לראות אם הם יחליקו וייפלו. תמונה זו של האל סותרת את עמדת התנ"ך, אומרים התומכים בשינוי. בני אדם אולי נכנעים לפיתוי, אך אלוהים אינו מוביל אותם לשם.

גם בתרגום לעברית – אל תביאנו לידי ניסיון – מצטייר האל כמי שמוביל את האדם. עמדה זו אינה זרה, אגב, ליהדות כלל, המשופעת בניסיונות שהאל מעמיד את האדם בהם (עקדת יצחק היא מן הניסיונות המפורסמים ביותר כמובן). לפי מילון אבן-שושן:

הביא אותו לידי ניסיון: העמיד אותו בפני מצב שיִקשֶה לו להתגבר בו על חולשותיו: "ואל תביאני לא לידי חטא… ולא לידי ניסיון" (ברכות ס).

בא לידי ניסיון: הועמד בפני הצעת פיתוי או בפני מצב נועז או מסוכן.

עמד בניסיון: נמצא במצב שהיה בו משום פיתוי קשה והתגבר עליו, לא נכשל במעשה שלילי שנזדמן לו: "אשרי אדם שהוא עומד בניסיונו" (שמות רבה לא).

 

תיאולוגים ואנשי דת נוצרים רבים מתרעמים על הדברים ומתנגדים לשינוי בעמוד התווך הזה באמונה של מיליוני נוצרים ברחבי העולם. רבים רואים במילים האלה – החקוקות על לוח לבם של המאמינים ונלמדות בעל פה מילדוּת  – את מילותיו של ישו עצמו (אף שהוא לא אמר אותן באנגלית או באיטלקית, אלא בארמית).

האם עמדה אידאולוגית זו מצדיקה שינוי בנוסח תפילה ותיק ומושרש כל כך? התומכים מדגישים שהאפיפיור אינו מבקש לשנות נוסח של תפילה עתיקה, אלא רק לערוך את התרגום, כדי שיהיה נאמן יותר ליוונית.
ניקהיל סונאד מכתב העת "קוורץ" כותב שהניסוח שהאפיפיור מתנגד לו מצוי גם בגרסה הלטינית וגם בגרסה היוונית. הלטינית עושה שימוש בפועל שמשמעו להוביל או להנחות. היוונית משתמשת בפועל שאפשר לפרש כ"לשאת" – כלומר, לשאת לכיוון הפיתוי. במילים אחרות, לא באמת מדובר בתרגום שגוי. מה שעומד ביסוד העניין, טוען סונאד, איננו נאמנות למקור, אלא גישה מודרנית יותר לתרגום ולפיה אין לראות בפעולת התרגום ניסיון לייצוג מושלם של המקור, אלא עדות חיה לתרבות ולתפיסות בנות ימינו, ובמקרה שלפנינו – עדות לפרשנות התיאולוגית של האפיפיור הנוכחי.

מודעות פרסומת

החיים ובית הספר לפי צ'רלס שולץ

בנובמבר 2016 חל יום הולדתו ה-94 של צ'רלס שולץ, מאייר הקומיקס האמריקאי המהולל.

שולץ נודע בעיקר בזכות הרצועה היומית שפרסם בעיתונות משנת 1950 ואילך – הלוא היא פינטס (Peanuts), שסיפרה על מעלליהם של הילדים צ'רלי בראון וחבריו וסנופי כלבו. פינטס התפרסם מדי יום ביומו בכמות אדירה של עיתונים – 2,600 עיתונים בכל יום – ב-75 מדינות וב-21 שפות במשך כמעט חמישים שנה. שולץ, שנפטר בשנת 2000, כתב ואייר כמעט 18 אלף רצועות קומיקס!

בישראל הקומיקס הזה לא זכה להצלחה גדולה, ככל הנראה בגלל היעדר מסורת מושרשת של קומיקס בכלל וקומיקס למבוגרים בפרט ובגלל הנטייה המוטעית לייחס יצירות שגיבוריהן הראשיים ילדים לילדים. מובן שהדמויות המרכזיות – צ'רלי בראון וסנופי כאמור – מוכרות היטב גם אצלנו ואפשר למצוא אותן בשלל מוצרים, וביתר שאת עקב הסרט שעלה לאקרנים בשנה שעברה.

stuff1
stuff2
stuff3

[פריטי וינטג' מאיביי]

לכבוד הסרט השיקו גם פזים של החברה' (לי יש פז של לוסי, האלטר-אגו שלי…)

lucypez

הקומיקס עצמו מוכר בארץ בעיקר בצורת ספרי מתנה לא מוצלחים בסגנון "אהבה היא…" או קומץ ספרי ילדים.

%d7%90%d7%95%d7%a9%d7%a8
גם החמידות של הדמויות לא ממש עזרה לסדרה להיחשב לחומר קריאה ראוי.

שולץ עצמו לא כתב לילדים. פינטס, שיש הרואים בו את אחת התרומות הגדולות ביותר לאמנות החזותית במאה העשרים – "הסיפור הארוך ביותר שאדם אחד אי פעם סיפר", כפי שהגדיר זאת היסטוריון תרבות – הוא ניסיון להגיד משהו על אי-ודאות, על מבוכה קיומית, על חוסר שייכות ועל בדידות דרך עולמם של ילדים. המחבר הצליח לברוא עולם שלם במשיכות מכחול אחדות ולומר משהו על המצב האנושי באיפוק, ברווחים, בשתיקות, בין השורות וברמז.

הקומיקס הזה מתייחד בין השאר ביחס שלו לילדוּת. בניגוד למקובל, התמונה אינה אידילית. שולץ אינו עושה גלוריפיקציה של הילדוּת. הילדוּת בפינטס היא מיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים, ושולץ שם בפי הילדים תובנות, תהיות, חיבוטי נפש, שאלות עמוקות על פשר, ביקורת מרומזת על עולם המבוגרים ואירוניה דקה. המבוגרים נעדרים לחלוטין מן הקומיקס, אך הוא לא כוון לילדים. התכנים, העומק והאירוניה הם ברובם מעבר להבנתם.

"אני יודע שחייהם של ילדים שונים משל מבוגרים. תמיד הרגשתי שילדים לכודים בגן המשחקים או בכל מקום אחר, וכדי להיחלץ אתה צריך ללמוד למצוא את דרכך. קשה להיות ילד קטן", כתב שולץ. הציטוט, אגב, מאסופה מעולה שקניתי לבן זוגי ליומולדת לפני כמה שנים.

"הליריות", כותב אומברטו אקו על פינטס במאמר מונומנטלי, "של הילדים האלה נובעת מן העובדה שאנו מוצאים בהם את כל בעיותיהם וסבלותיהם של המבוגרים, הנותרים מחוץ לבמה. הילדים האלה נוגעים בנו, משום שבמובן מסוים הם מפלצות: הם הרדוקציה הילדותית המפלצתית של כל הנוירוזות של האדם המודרני בחברה המתועשת".

***

הגיבור המרכזי בפינטס הוא בראש ובראשונה צ'רלי בראון.

BROWN
צ'רלי הוא ה"לוזר" והדחוי הנצחי. הוא "כלאדם". צ'רלי, חסר ביטחון ומלא רגשי נחיתות כרימון, הוא דמות שייקספירית של ממש בטלטלות הרגשיות שהוא חווה, בתהומות הייאוש והבדידות שהוא צולל לתוכן. הוא מהרהר על משמעות החיים, על חברות, על אושר, סופג חבטות, מהלומות והשפלות מצד חבריו, אך ממשיך להיות רגיש, תמים וטוב לב.

צ'רלי מאוהב אהבה נכזבת בילדה הג'ינג'ית הבלתי מושגת, אף שיש לו סיכוי לאהבה ממומשת יותר עם שתי דמויות אחרות לפחות מהמעגל הקרוב שלו. אך צ'רלי אינו מבחין בהן, והאהבה לאותה ילדה ג'ינג'ית קטנה, שהוא מכנה the little red-haired girl, מגדירה אותו. דמותה, אגב, אינה מופיעה לעולם ואיננו יודעים את שמה. רק הצל שלה מופיע, ורק פעם אחת בכל ההיסטוריה של פינטס. במאמר העוסק בקשר של פינטס לסארטר ולאקזיסטנציאליזם טוען הכותב שמצב הביש של צ'רלי הוא מהות האקזיסטנציאליזם, שעצם העובדה שהוא יכול לגשת לילדה הג'ינג'ית הקטנה ולדבר אתה מייסרת הרבה יותר מן המחשבה שהוא אינו יכול לדבר אתה.

***

לוסי היא הדמות הראשית בקרב הילדוֹת בסדרה. היא ההפך מצ'רלי בראון במובנים רבים: קולנית, אסרטיבית, אינטרסנטית ועוקצנית. מתחת לכל אלה מסתתר חוסר ביטחון עצום ומכמיר לב.

lucy3

גם לוסי, בדומה לצ'רלי, מאוהבת אהבה נכזבת. מושא האהבה שלה הוא דמותו הנשגבת של שרודר, פסנתרן שחי בספֵרה משלו, מעריץ את בטהובן ואינו שועה לחיזוריה.

schroeder

הדמות שפינטס מזוהה אִתה ביותר היא ככל הנראה דמותו המשעשעת והשנונה של סנופי. יש לו תובנות עמוקות על החיים, הוא יוצא למסעות ומגלם בדמיונו שלל דמויות בלתי כלביות בעליל: כותב ספרי מתח, טייס במלחמת העולם הראשונה, עורך דין מהולל ועוד. דרך דמותו של סנופי כסופר הישוב אל מכונת הכתיבה שלו מעיר שולץ כמה הערות מטא-ספרותיות על כתיבה, על קלישאות ועל מוסכמות ספרותיות. מלבד רומנים, סנופי כותב גם מכתבי אהבה לאהובה רחוקה. באחד המכתבים, למשל, הוא מתאר לה איך הוא חושב עליה יומם וליל. ואז מגיע צ'רלי בראון עם ארוחת הערב וסנופי מעיף את המכתב. ברצועה אחרת מספר סנופי לאהובתו שהוא חושב עליה לעתים קרובות. בתמונה האחרונה הוא מסייג: לא כל הזמן, אבל לעתים קרובות.

ברצועה הזאת מתמודד סנופי עם אחד המיתוסים על סופרים דגולים ועל השראה.

snoopy1
אקו כתב במאמרו גם שאם רוצים לעמוד על מכלול כוחו וקסמו של פינטס, לא די לקרוא כמה רצועות, אלא צריך להבין את הדמויות והסיטואציות שהן נתונות בתוכן, את הדפוסים החוזרים ונשנים ומשתנים. זו קריאה הדורשת מן הקורא אקט מתמשך של אמפתיה ומעורבות.

***

בית הספר כמיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים

הסדרה מכילה בתוכה מעין תת-סדרות, תימות חוזרות, כמו למשל תת-הסדרה של סנופי הכלב היושב וכותב על מכונת כתיבה. תימה אחרת כזאת היא בית הספר. בית הספר הוא העולם בזעיר אנפין. זה מקום המציף ייאוש ובדידות מצמיתים, חוסר שייכות, תחושות החמצה ואי-הבנה. שרירותיות היא החוק. היא שזורה כחוט השני בחוויית הקיום הבסיסית. אין היגיון. לא בהיררכיה, לא בנושאים הנלמדים, לא במטלות הניתנות, לא בציונים ולא בעצם קיומו של המוסד הזה – שכל כולו עומד בסתירה לחופש, לנושאים שבאמת מעניינים ומעסיקים את הילדים, לתשוקות שלהם, לשאלות הקיומיות שלהם.

תת-הסדרה הבית ספרית מתמקדת בעיקר בדמויותיהן של מרסי ופטי פפרמינט וגם בצ'רלי בראון ובאחותו סאלי. דמויות המורים והמורות לא נראות לעולם, בדומה לדמויות של מבוגרים באופן כללי, ולא במקרה. המורים בפרט והמבוגרים בכלל בלתי נגישים ובלתי מושגים. אך יתרה מזו, המבוגרים מגלמים בעצם עולם זר ולא מובן. העובדה שהם אינם נראים בקומיקס, גם כשהם מעורבים בסיטואציה, מעצימה את תחושת הזרות והניכור כלפיהם וכלפי העולם שהם מייצגים. המבוגרים הם בעצם גוף חסר פנים, סמל גנרי שפרטיו וזהותו הספציפיים אינם משנים כלל.

מרסי היא תלמידה למופת, המוציאה מאיות בקביעות, אך לאט לאט מתגלה שהוריה לוחצים עליה ומצפים ממנה לשלמות. פטי היא תלמידה גרועה, שאימת ה"מספיק בקושי" רודפת אחריה גם בלילות. ברצועה מ-1980 נעמדת פטי פפרמינט לפני שולחנה בכיתה ומסבירה למורה בלתי נראית מדוע איחרה ליום הראשון ללימודים: "התעוררתי מאוחר. כמעט לא התעוררתי בכלל. ישנתי שינה עמוקה, עד ששמעתי את ה'בלתי מספיק' קורא לי".

השאלות שנשאלות בבית הספר חסרות פשר ואינן רלוונטיות לעולם הילדים. התחושה היא שהמורים מדברים בשפה שהילדים אינם מבינים כלל. ברצועה מ-1978, למשל, מנסה פטי לענות על בעיה בחשבון: "כמה גלונים של שמנת, המכילים 25 אחוז שומן, וחלב, המכיל 3.5 אחוזי שומן, יש לערבב כדי לקבל 50 גלונים של שמנת המכילה 12.5 אחוזי שומן?"
"המורה", משיבה פטי, "האם תסכימי להסתפק בעשרים שכיבות סמיכה?"

ברצועה אחרת מסכמת פטי את הלימבו שהיא מרגישה שהיא נתונה בתוכו. היא קמה ופונה למורה: "הבנתי משהו, המורה. ככל שאני לומדת יותר, אני מבינה כמה מעט אני יודעת. וזה הכריח אותי להגיע למסקנה: יכול להיות שלא אגיע מחר". התחושה הזאת שאין לילדים מושג למה הם חייבים ללכת למקום הזה בכל יום היא תימה מרכזית. בקומיקס מ-1958 מצהיר ליינוס, אחיה הקטן של לוסי, באוזני צ'רלי בראון שגן חובה הוא השלב האחרון מבחינתו, כי "אין שום דבר שיכול להזיק לבן אדם כמו יותר מדי השכלה פורמלית".
פטי מגייסת לעזרתה את אוסקר ויילד, כדי להצהיר שאי אפשר ללמד את הדברים החשובים.

new-doc-2_2
ברצועה הזאת מ-1978 היא מביעה אמת נוראית. מהי פעולת החיסור הזאת שאנחנו לומדים? התחושה היא שבית הספר הורס משהו בתוכנו, מכלה במקום להצמיח. "חיסור?"; "כן, המורה"; "אני יכולה להסביר מה זה"; "חיסור הוא התחושה האיומה שאתה יודע פחות היום ממה שידעת אתמול".

new-doc-1_1
בית הספר ודאי מכלה את הפוטנציאל שלנו, אותה מילת קסמים אימתנית המעוררת בעתה בתלמידי העולם מימים ימימה. ברצועה מ-27 במאי, 1994 מראה פטי (הדמות המנומשת) למרסי (הדמות עם השיער הכהה והמשקפיים) את ה"נכשל" על העבודה שהגישה, ואומרת: "אני הרוסה לגמרי! הייתי בטוחה שאני עומדת לקבל ציון טוב!" מרסי מציצה בדף ועונה: "זה דף ריק". פטי עונה: "אבל יש שם פוטנציאל!!"

peanuts1
רצועה מ-16 במאי, 1976. מרסי שואלת את המורה את השאלה העל-זמנית החולפת בראשו של כל תלמיד: "למה את אף פעם לא בוחרת בי כשאני יודעת את התשובה, אבל תמיד בוחרת בי כשאני לא יודעת?"

peanuts2

1 במרץ, 1991. סאלי, אחותו של צ'רלי בראון, מגישה עבודה העוסקת באחת התימות החביבות על מורים באשר הם: "מה עשיתי בחופשה"; "סכמו את הטיול השנתי" וכיוצא באלה. בתמונה הראשונה עומדת סאלי עם דף בידה ואומרת: "זו המטלה שלי על הטיול השנתי שלנו מאתמול". שתי התמונות הבאות ממחישות את העוצמה האמנותית של שולץ. כמה הוא מצליח לבטא במעט מילים ובשתיקות. לאחר שתיקה אומרת סאלי בתמונה האחרונה: "זהו פחות או יותר".

peanuts3

3 בספטמבר, 1995. מי לא חווה את זה: הצלחת סוף סוף לפתור את התרגיל המסובך באלגברה, אבל המורה רוצה לראות את הדרך, לא את הפתרון! אריאלה חברתי ואני היינו עונות לגבי, המורה המיתולוגי למתמטיקה, על שאלתו מדוע שיעורי הבית / המבחנים שלנו כל כך דומים: "למדנו ביחד". פטי הנהדרת מפגינה קצת יותר כנות ברצועה הבאה:

peanuts4
אחת הבעיות עם בית הספר היא בליל המידע. קשה לארגן אותו ולהכניסו למגירות הנכונות, כי הוא לא רלוונטי, מעורפל ואין לו נגיעה אמיתית לחיים. תאריכים, עובדות, פרטים על גבי פרטים – הכול מתבלבל בראש. שנייה, זה הקוד של הלוקר שלי או התאריך שבו גילה קולומבוס את אמריקה?

***

אבל לא הכול קודר. תקווה ושמחת חיים מבצבצות מבין השורות. חברות, אהבה, ידידות, הומור, שובבות וצחוק מצליחים לפוגג את הבדידות והניכור, להפיח אופטימיות ולעורר הזדהות גדולה. איך שולץ מצליח לעשות את זה? עם הרבה חמלה, הרבה אהבת אדם והרבה קסם. זה סוד גדולתו של פינטס.

 

* הרצועות המופיעות ברשומה לקוחות מהאסופה המוזכרת לעיל ומדף הפייסבוק של מוזיאון צ'רלס שולץ.
* גרסה מקוצרת של המאמר הזה הופיעה בגיליון נובמבר 2016 של הד החינוך, הזמין בחינם באינטרנט.

החציל של טראמפ

דונלנד טראמפ, האיש והבלורית, הצליח להיכנס לקטגוריית המילים השערורייתיות ביותר לשנת 2015 של האגודה האמריקאית לשפה (American Dialect Society) עם ההערה הנבזית שזרק על ההפסד של הילרי קלינטון לברק אובמה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2008. טראמפ אמר, כזכור, שהילרי קלינטון
got schlonged by Barack Obama – המילה "שלונג" היא כמובן איבר מין זכרי ביידיש. ברור לכול מה עשה אובמה לקלינטון אליבא ד'טראמפ.

האמריקאים מתים על מילים ביידיש, בעיקר כאלה שמתחילות בצליל ש. השנה נכנסו, למשל, למילוני הסקרבל הרשמיים של קולינס ומרים וובסטר מילים שמקורן מן היידיש: schvitz (להזיע), tuchus (תחת), schmutz (ג'יפה), shtum (שקט, שמר על שתיקה), shlub (כינוי לאדם גס רוח, חסר תרבות. ז'לוב, אבל בניואנס קצת שונה), shlep (להיסחב עם משהו) ו-shmuck (שלונג, נו). (את כל המילים המתחילות בצליל "ש" מותר לאיית עם c או בלעדיה.)

בכל אופן טראמפ עצמו לא הצליח לגרוף את מרב קולות השופטים (יותר מ-300 בלשנים וחוקרי שפה) בקטגוריה זו וקיבל שלונג ניצָּח (173 קולות לעומת 148, בהתאמה) מכיוון המילה fuckboy – כינוי גנאי לגבר שמתנהג בצורה מופקרת.

על קטגוריית המילה היצירתית ביותר לשנת 2015 התחרו המילים ammosexual – אנשים שמתלהבים (יתר על המידה) מכלי נשק עד כדי פטישיזציה, "סתם" אנשים שממש רוצים לקחת אִתם נשק לכל מקום או תומכים נלהבים בזכות לשאת נשק (הלחם של ammo – קיצור ל-ammunition – ו-sexual);
המילה adult בתור פועל, שמשמעה להתנהג כמו מבוגר;
low-key – המבוססת על high-key ומבטאת את ההפך, את כל מה שמאופק, מעודן או בלשון המעטה;
squad – שזה יחידה או חוליה, והשימוש שלה הורחב ל"מעגל חברים קרוב";
והקריאה yaas (שמותר ומקובל לאיית גם yaaass ו-yaass, בטח יש גם ניואנסים שונים או משהו), שבאה לבטא הסכמה נלהבת, התלהבות או התרגשות.

המילה ammosexual זכתה ברוב קולות מכריע בקטגוריה הזאת.

ammo

הקטגוריה החשובה והעיקרית של האגודה האמריקאית לשפה וזו שבלשנים וחובבי שפה מחכים לה בכיליון עיניים עד תחילת ינואר (בניגוד למילוני אוקספורד, למשל, שפרסמו כזכור את מילת השנה שלהם כבר בסוף דצמבר. לרשומה על מילת השנה שלהם, שאיננה מילה אלא אימוג'י, ראו פה) היא קטגוריית המילה השימושית ביותר, במילים אחרות – מילת השנה.

על קטגוריה זו התמודדו כמה מילים: ידידתנו הטובה מלמעלה, "אמוסקסואל", שכבר זכתה בקטגוריה אחרת;
ghost או ghosting – פועל שמתאר דרך לא ממש ידידותית לסיים מערכת יחסים: במקום לכתוב מכתב פרידה ארוך, מנומק ויפה (זה לא אתה, זו אני; אני לא בנוי לקשר) נעלם העוזב האמיץ משל היה רוח רפאים. הוא נעלם מהפייסבוק ומכל שאר הפלטפורמות שאנשים מקיימים בהן קשרים עם העולם.
on fleek – מתוקתק, ללא רבב;

thanks, Obama – אמירה סרקסטית מפי מתנגדי אובמה שמשמשת להאשמתו של נשיא ארצות הברית בכל הרעות החולות האפשריות, לרבות צרות בחיים האישיים.
"תודה, אובמה" הגיעה למקום השני עם 76 קולות.

thanks
אם כן מילת השנה של ADS היא כינוי הגוף they. הכינוי they משמש כבר מאות שנים לכינוי יחיד (לא "הם", אלא "היא" / "הוא") בלתי ממוגדר, והוא מופיע בין השאר ביצירות של צ'וסר, שקספיר וג'יין אוסטן. הבלשן, חוקר השפה והלקסיקוגרף בן זימר מסביר את הבחירה בעובדה שביטויים מגדריים חדשים עוררו דיון ער בשנה האחרונה. בעוד שעלו לא מעט הצעות לכינויי גוף ניטרליים מבחינה מגדרית, הרי שהמילה they כבר נמצאת בשפה והיא בשימוש נרחב. הרעיון הוא שכל אדם, טרנסג'נדר או אחר, יכול להימנע מבחירה בינרית בזכר או נקבה ולשמור על עמימות מגדרית מכל סיבה שהיא. במקום לכתוב Everyone does his or her best – החלופה שנחשבת לתקנית – נכתוב Everyone does their best. השימוש ב-they ביחיד מבטא את הדרכים שבהן אנשים חושבים היום על זהות מינית ומגדרית ומצביע אולי על נכונות גדולה יותר להשלים עם הזהויות האלה דרך הביטוי שלהן בשפה.

קטגוריה נוספת של ADS היא האימוג'י הבולט של השנה, רמז עוקצני משהו אולי לכיוון מילוני אוקספורד, שמילת השנה שלהם ל-2015 לא הייתה מילה כלל, אלא האימוג'י של החיוך עם הדמעות.

בקטגוריה זו התמודדו:

information-desk-person

שמוגדר Information Desk Person – האיש או האישה מהמודיעין. האימוג'י משמש בסוף משפט, כדי לשאול: אז מה דעתך? האם אני צודק? אבל הוא בעיקר סרקסטי, ומשתמשים בו כדי להביע "מ'כפת לי" או whatever.

האימוג'י הזה

smiling-face-with-heart-shaped-eyes

שכל כולו אהבה והתרגשות;

הפרצוף הקורץ

winking-face

שהוא כבר, איך לומר, קצת פאסה.

האימוג'י הזוכה (138 קולות), שלפחות אחד המצביעים בעדו אמר שהוא בחר בו רק כדי לראות איך בן זימר יסביר את הבחירה לעיתונות הוא:

aubergine

החציל.

היזהרו שלא לשלוח אותו לאימא כשאתם רוצים לוודא שהיא מכינה את הסלט חצילים הטעים שלה לשבת.

 

דבר אליי בנקודתיים, בסוגריים ובקווים

אמוטיקונים ואימוג'י. קץ השפה? קץ התרבות? או שמא התפתחות טבעית ומתבקשת?

מילוני אוקספורד בחרו כידוע באימוג'י למילת השנה של 2015 – או כפי שקראו קולות רבים ברחבי המרשתת: זו אפילו לא מילה. זו לא בחירה של מילונאים ואנשי שפה, הבהירו המתנגדים, אלא בחירה של קופירייטרים ואנשי שיווק.

לא המילה אימוג'י נבחרה, אלא אימוג'י ספציפי – פרצוף עם דמעות של שמחה, מאחר שהתברר שהוא היה הפופולרי ביותר ברחבי העולם בשנת 2015. עשרים אחוז מכלל האימוג'י שהיו בשימוש באנגליה בשנה זו ושבע-עשרה אחוז בארצות הברית היו הפרצופון המכונה face with tears of joy.

emoji

באוקספורד מצדיקים את הבחירה הסנסציונית בטענה שאימוג'י כבר מזמן אינם נחלתם הבלעדית של בני נוער נלהבים או עילגים. נהפוך הוא, הם אומרים. מדובר בצורת ביטוי חוצה תרבויות ושפות, המאפשרת לנו להביע רגשות מורכבים ביותר. כזכור, מילת השנה של מילוני אוקספורד ל-2014 הייתה vape ולשנת 2013 – "סלפי" (ראו רשומות קודמות בבלוג בנושא מילת השנה: 2012, 2012 חלק ב, 2013, 2014, 2014 חלק ב). גם ה"מילה" שנבחרה השנה, הם אומרים, כמו הקודמות, משקפת יותר ממילים וביטויים אחרים את רוח הזמן.

אני משתמשת באימוג'י – זה מסוג הגשרים שאם חוצים אותם קשה לחזור אחורה, אבל בפרצוף השמח עם הדמעות לא השתמשתי מעולם. עם זאת הנער הפרטי מעיד שהוא אכן נפוץ מאוד.

לאמוטיקונים התוודעתי מאוחר יחסית, בסביבות 2004, כששלחתי מייל ובו סיפרתי על ידיד שנהרג בתאונה. בתגובה קיבלתי : (

נאלצתי לשאול מה זה כל הקווים והנקודות האלה, והשאר היסטוריה.

האקדמיה ללשון העברית טבעה את המונח פרצופון לאמוטיקון, והיא מציינת שבציבור רווחת גם המילה רִגשוֹן. אמוטיקון הוא הגרסה המוקדמת והמעודנת יותר לאימוג'י. כלומר, במקום פרצוף ממשי, 🙂 , יסתפקו המתוחכמים והבוגרים יותר בנקודות ובסוגר – ההבדל בין : ) לבין הפרצוף המחייך.

חברה טבעה את השם המעולה נִבזוֹנים (כל הזכויות שמורות להגר שילה!). מתאים, ללא ספק, לכל מיני אמוטיקונים סרסקטיים, עילאיים ומתנשאים, כלומר מודעים לעצמם. מטא-אמוטיקונים. למשל:

emoj2

הפרצוף הקורץ העצוב, הידוע גם בשם המקוצר WSF, הוא טייקאוף על הפרצוף המחייך הקורץ הפופולרי והנדוש ;), המשמש בעיקר לוודא שהבינו שאנחנו מתבדחים. ה"ווינקי סד פייס", לעומתו, אומר: אני מתוחכם. יש הטוענים שזו דרך מצוינת לספר לעולם חדשות זניחות לחלוטין, כפי שמחייב הצייטגייסט, אך לציין תוך כדי כך שאנו מודעים לזניחותן ביחס לבעיות העולמיות, למשל: לא מצאתי את השמלה במידה שלי. איזה דיכאון ;(

אגב, הסיפור הכי מפורסם על אמוטיקונים הוא הטענה שאייברהם לינקולן השתמש באחד כבר בשנת 1862, ועד היום לא ברור אם הוא אכן רצה לציין "חחח" בנאום שהקריא מן הכתוב או שמא מדובר בשגיאת דפוס.

emoticon-480

הכוונה היא לסימן ; ) אחרי המילה laughter. ההערות על צחוק ומחיאות כפיים מצד הקהל הן חלק מהנאום. עוד על הדיון פה.

סדרות חדשות של אימוג'י יוצאות כמעט מדי יום ביומו ומזמנות לנו דרכים חדשות להגיד כל דבר אפשרי – החל ב"אני עצוב" הסטנדרטי, עבור ב"אימא שלי לא אוהבת אותי", "הכלבה לא עשתה קקי", "המשפחה שלי מתעלמת ממני" וכלה ב"יושב לידי איזה קריפ באוטובוס"; חידונים שלמים משתמשים רק באימוג'י ולאחרונה אפילו נוספו סוף-סוף אימוג'י שנותנים ביטוי גם לשונוּת גזעית.

emoj3

מאז השימוש בפרצופונים במגזין Puck הסטירי בשנת 1881 ולאחר מכן בכתב עת סטודנטיאלי באוניברסיטת הרווארד ב-1936 ובאימוג'י הראשון בשלהי שנות התשעים של המאה ה-20 ביפן נכתבו תלי תלים של רשימות ביקורתיות על השימוש בהם בכתיבה ושלל עצות של עשה ואל תעשה – היכן ובאילו תכתובות ראוי ולא ראוי להוסיף סמיילי. שומרי סף של השפה מטעם עצמם ממשיכים לקונן על אובדן יכולת הביטוי. אחד המבקרים כותב: השליכו את כל ה-lol למיניהם ואת האמוטיקונים מהלקסיקון שלכם. האמינו במילה הכתובה וביכולת שלכם להשתמש בה. אם כתבתם משפט דו-משמעי, מוטב לכם לשכתב אותו עד שיהיה בהיר. אם אינכם מצליחים, הוסיפו עוד משפט. למשל: "היה לי סוף שבוע מעולה. באמת. אני רצינית". זה עשוי אמנם להוסיף עוד שלוש שניות לכתיבת ההודעה שלכם, אבל זה קורבן שהאומה כולה צריכה לקבל על עצמה כדי לחסל אחת ולתמיד את הזוועה הזאת.

אין ספק שמדובר בצורת התקשורת המושמצת ביותר בהיסטוריה. המבקרים הרבים מספור טוענים שהיא מעידה על אינפנטיליות, חוסר יכולת להשתמש בשפה, עילגות ועצלות, שהיא מטמטמת אותנו, מרדדת את היכולת שלנו לבטא רעיונות מורכבים ולתקשר עם העולם, מחזירה אותנו לתקופות של נבערות ואפלה. לין טראס, מי שכתבה את רב-המכר ההיסטרי : ) על סימני פיסוק – Eats, Shoots & Leaves (אני מהאוהדים. ותודה לחברתי בתיה, שתפסתי אותה שנייה לפני שהניחה אותו ליד הפח…) – ובו היא בעצם מסבירה יפה איך להשתמש בכל סימן פיסוק ומבכה בהומור ובשנינות רבים את אי-הבנת הפיסוק ההולכת ותופסת אחיזה בכל צורות הכתיבה, אומרת:

תשכחו מהרעיון של לבחור את המילים הנכונות בסדר הנכון… פשוט הוסיפו את הפרצופון הנכון למייל שלכם וכולם יבינו בדיוק מה בערך ניסיתם כאילו להביע. לכל תומכי הפיסוק יש סיבה כפולה להתנגד לסמיילים: הם אינם רק תחליף עלוב לביטוי עצמי הולם; הם גם הומצאו על ידי אנשים שמשוכנעים שסימני הפיסוק האלה על המקלדת פשוט מוכרחים למלא עוד פונקציה…

eats

אולם חרף הדעות האלה, עדויות ממחקרים בני עשור ויותר מראות ששימוש בפרצופונים הוא מתכון טוב להגברת הפופולריות והחיבה שרוחשים לנו, ולא זו בלבד אלא שיש בכוחם לשפר את מצב הרוח שלנו. אנחנו יכולים לרכך מייל שללא סמיילי היה מתפרש כמסר חד או לא נעים ולהביע אמפתיה או השתתפות משכנעים יותר עם פרצופון עצוב. סטודנטים במכון הטכנולוגי של פלורידה בדקו את השפעתם של שני מסרים על מאה אנשי מקצוע המעורים היטב במחשבים:

הראשון – לא אוכל להגיע לפגישה שקבעת כי יש לי ישיבת צוות באותו זמן. הודע לי במייל מה הפסדתי.

השני –  לא אוכל להגיע לפגישה שקבעת כי יש לי ישיבת צוות באותו זמן. הודע לי במייל מה הפסדתי :- )

המשתתפים במחקר הגיבו בחיוב על ההודעה השנייה והעידו שהסמיילי פוגג את תחושת הפקודה הלא נעימה שעלתה מן הדוגמה הראשונה. המסקנה של המחקר הייתה שאמוטיקונים יכולים להבהיר מסרים, להשרות נימה קלילה יותר על הטקסט ובדרך זו למנוע קונפליקטים ותוקפנות.

אבל בניגוד לטענה שמדובר בשפה אוניברסלית ומובנת לכול, הרי שהריבוי והעובדה שכמות האימוג'י מכפילה ומשלשת את עצמה בלי הרף וכמו כן השוני בין תוכנות, מכשירים ויישומונים פותחים כר נרחב לאי-הבנות. אני שולחת, למשל, מייל מהטלפון הסלולרי שלי ומסמנת emoj4

סטנדרטי לגמרי, שמתקבל, למרבה הצער, כך:

emoj5

וזה כבר ממש לא הסגנון שלי.

שלא לדבר על אימוג'י שאני שולחת לבן שלי, מתוך רצון להגיד לו שהצחיק אותי מאוד

emoj6

אבל הוא מקבל משהו דומה לזה:

emoj7

שאינו מסמן, כך מתברר, "ממש מצחיק" או "שנון!", אלא "איזה באסה!"

האימוג'י, אגב, מהאתר אימוג'יפדיה – שם תמצאו, לפי קטגוריה, כל אימוג'י אפשרי עלי אדמות עם הסברים ממצים על משמעותו והגרסאות השונות שלו.

אם אני מקבלת, למשל, משהו כזה

emoj8

אני מבינה משהו בסגנון: הממ… אני מטיל ספק, לא נראה לי כל כך.

אבל אני לא קרובה בכלל. לאימוג'י הזה קוראים smirking face, יש לו חיוך שאמור לשדר ערמומיות והוא מעורר קונוטציה של זחיחות, עם איזו נימה מינית גם לפעמים. מה שאולי ברור יותר מגרסה אחרת שלו:

emoj9

בקיצור, לא מומלץ לשלוח כזה לבוסית. אז דעו את האימוג'י שלכם או היצמדו לאלה שאתם ממש בטוחים מה הם אמורים להביע.

emoj10

אור עולה בבוקר: על מדלֵק וגפרורית

פילוּמניה (phillumeny) (פיל – אהבה + לוּמן – אור) היא השם המקובל לאספנות של קופסאות גפרורים, מונח שטבעה בשנת 1943 אישה בשם מרג'ורי אוונס, שהייתה אספנית ועמדה אחר כך גם בראש האגודה הבריטית לקופסאות גפרורים.
כשבת דודי התקשרה אליי יום אחד לפני כשנתיים בדרכה לפח הזבל, ולאחר ששאלה כבר את אחיה ואחותה, כדי לברר אם אני מעוניינת במקרה בשתי שקיות זבל מלאות באוסף קופסאות הגפרורים של סבא – אמרתי: אל תזרקי! אני באה לקחת.
אהבת הווינטג' דיברה מגרוני, אבל רק אחרי שמילאתי את רצפת הסלון בבית במאות קופסאות גפרורים ובריח בל יימחה של גופרית התחלתי להתעניין בנושא וגיליתי כמובן עולם ומלואו.
גרסאות קדומות לגפרור היו קיימות כבר בשנת 577, כפי שאפשר ללמוד מטקסטים סיניים עתיקים, אבל הגפרור שניצת בשפשוף הוא פרי המצאה של רוקח אנגלי בשם ג'ון ווקר משנת 1827. בערך בשנת 1900 החלו קופסאות גפרורים לשמש לפרסומות – והן פרסמו הכול: החל בבתי קפה, מלונות וברים, עבור בכלי נשק וכלה בתעמולה פוליטית.
מלבד ארצות הברית, גם יפן הייתה שחקנית מרכזית בתחום, וכבר בשנת 1903 התרחש המפגש הראשון של מועדון אספנים חדש שהוקם.
הנה דוגמאות אחדות לקופסאות גפרורים יפניות מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים:

gafrur4

gafrur5

gafrur7

gafrur9

gafrur6

gafrur8
התמונות מהמוזיאון היפני הווירטואלי לגפרורים.

אספנות של קופסאות גפרורים פרחה בעיקר בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה העשרים, אבל היום נודעת לתחביב תחייה מסוימת הודות לאינטרנט ולאיביי, ויש כל מיני קהילות, אגודות ומועדונים – שחבריהם גם נפגשים ביניהם מפעם לפעם, קונים, מוכרים ומתלוננים שהדור הצעיר אינו מבין באספנות בכלל ובקופסאות גפרורים בפרט. 

כמו בכל אוסף, יש כמובן פריטים נדירים, נכספים ויקרים. ב-1991, למשל, נמכרה קופסת מזכרת מהטיסה ההיסטורית של צ'רלס לינדנברג מניו יורק לפריז ב-1927 ב-4,000 דולר וב-2015 נמכרה קופסת גפרורים דומה ב-6,000 דולר.

gafrur10


יש כמובן סדרות ונושאים. חברת ווינסטון, למשל, השיקה מסע פרסום לא מזמן – בשלהי שנות התשעים – שהמוטו שלו היה: no bull, כלומר – הסיגריות שלנו הן הדבר האמתי.

gafrur11



ומן הצד השני:

gafrur12

ווינסטון גם מחו על המגמה שהחלה להתפשט בארצות הברית והגבילה מעשנים עד כדי הדרה:

gafrur13

עוד סדרה חביבה של מותג סיגריות אחר היא הסדרה של קמל:

gafrur14

ומצד שני….

gafrur15

האוסף של סבא שלי אמריקאי ברובו הגדול, ומלבד הסדרות שלעיל יש בו גם מזכרות ממקומות שעדיין קיימים, מתברר, כמו המסעדה הסינית הכשרה הזאת בניו יורק:

20150821_161145-2

וכל מיני מוסדות אמריקאיים בעלי ערך נוסטלגי:

gafrur17

gafrur18

gafrur19

והמילה גפרור מניִן?

מנדלי מוכר ספרים כתב קיסם מגוּפּר ב-1896, ובסביבות 1908 תיקן לגפרורית: "הגפרורית כבתה ואין כלום".
ראובן מירקין, פרופסור בדימוס לבלשנות עברית באוניברסיטת בר אילן ומי שהיה ראש מדור העברית החדשה של המפעל ההיסטורי של האקדמיה ללשון עברית, מציין במאמרו גפרור, גלגולו של חידוש מחידושי מנדלי מוכר ספרים שהמילה אינה מופיעה במילון בן-יהודה חרף העובדה שהמחבר ודאי הכיר אותה. הסיבה הייתה קנאה ישנה וטהורה. בן-יהודה הציע מילה עברית משלו ל-match – מדלֵק, חידוש לא רע בכלל, אגב, אך הוא לא תפס, ולכן העדיף כנראה להתעלם מן החידוש ולא לתת קרדיט במילונו למנדלי מוכ"ס. מילים אחרות של בן-יהודה במשקל מפעֵל שכן התקבלו הן מגבת ומגהץ. לרשימת חידושים נוספים של בן-יהודה שהשתרשו, ראו פה.

בכל אופן, בן-יהודה לא היה היחיד. למילה גפרור קדמו ניסיונות עברוּת נוספים, כגון מבער וציתה.

gafrur1

מקור: האקדמיה ללשון העברית


המילה match במובן גפרור החלה לשמש במאה הארבע-עשרה, ומקורה מ-meiche: פתיל של נר או מנורה בצרפתית עתיקה. המילה meiche, מצדה, הגיעה ככל הנראה מ-miccia או micca – שמשמען בלטינית מדוברת (Vulgar Latin)  ריר (mucus), על השם הפתיל שהשתלשל ממנורות הלילה והזכיר משהו נזלתי.
במקור נקראו גפרורים באנגלית lucifer, נושא אור (מלטינית: לוקס – אור + פר – נושא)
, על שם כוכב השחר. בלדד השוחי מסביר על הקשר בין לוציפר השטן לבין כוכב השחר, הלוא הוא נגה, כאן. אבל במאה העשרים עדיין שימשה המילה לוציפר בסלנג האמריקאי לגפרור, ועד היום זו המילה לגפרור בהולנד ובבלגיה.

gafrur3

 ולסיום: היזהרו מחיקויים!

gafrur20