ההומו כעקוּד: "יצחק" של חזי לסקלי במלֹאת 22 שנים למותו

השיר יצחק של חזי לסקלי נכתב בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, והוא מצטרף למסורת ארוכה של שירי עקדה בספרות העברית.

hezi2

 

הדובר בשיר הזה איננו יצחק, אלא ידיד נפש שלו. הכינוי "איציק" במקום "יצחק" המקראי, מצד אחד, ומחלת האיידס – שנתפסה בזמנו כפוגעת בהומוסקסואלים בלבד – מן הצד האחר, מרחיקים את השיר עד מאוד מכל ספרה נשגבת. רק הכותרת – מאחר שבמכוון אין בשיר מובאות מקראיות – מקשרת את הקורא לסיפור העקדה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ולמסורת השירית הענפה, לירושה התרבותית והנפשית שאין מנוס ממנה, כפי שעולה משירו הידוע של חיים גורי, ירושה:

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

לסקלי, שהיה הומו מוחצן הרבה לפני שהיה מקובל או אופנתי לצאת מהארון או להצהיר בגלוי על הומוסקסואליות, "גילם הומוסקסואליות מובהקת בנוסח שנות ה-70. כזו שנלווית לה תחושה של מחתרתיות, של ייחודיות, של השתייכות לכת סודית, אליטיסטית, עם קודים משלה. ולמרות שהרבה לעסוק בנושא, לכתוב פחות או יותר בגוף ראשון, לנהל ב'העיר' מלחמות גאות (בין השאר הוציא מהארון את גבריאל שרובר, בנה של המצנטית גיטה שרובר, שנפטר מאיידס) – לסקלי חי למעשה חצי בארון. הוריו לא ידעו מעולם" (יאיר קדר, ידיעות אחרונות, 2009).
בכתבות עליו, בראיונות עמו, בסרט התיעודי יקנטליסטה (1996, בבימוי יאיר לב) ובשיריו – עולה בבירור הקשר המורכב והסבוך עם הורים ניצולי שואה שלא הבינו אותו.

בשיר אבא כותב לסקלי על אביו:

שנאתי את אבא
שלי
יותר
משאהבתי אותו.
אך פעם,
בִּזמן מהזמנים שאינני זוכר
כמעט,
כנראה אהבתי אותו בכל מאודי, כנראה רציתי אותו,
קרוב לְוַדאי שערגתי אליו, וזהו.

בשיר ההומוסקסואלי יצחק המאכלת היא המטוס – "אני לא מצליח להיזכר אם היה זה המטוס / או הייתה זאת הפצצה" – אנולה גיי. המטוס והפצצה מסמלים את התחושה הקונספירטיבית שעוררה המחלה האפלה והמסתורית הזאת למשך כשני עשורים מאז התגלתה לראשונה בשנות ה-80 כאילו היא מכוונת להמית הומוסקסואלים. עצם האקט המיני ההומוסקסואלי נהיה עוד יותר נועז, מסוכן וחתרני, מאחר שלהוקעה החברתית והדתית התווספה מאכלת האיידס שריחפה מעליו. תחושת הקונספירציה מזכירה את שירה של שרון בן-עזר בכוונה: מי הרעיל את הדם כדי לטהר את העולם?

ההיזכרות, כביכול, בשם המטוס או הפצצה מכה בדובר השירי כרעם ("כן כרעם", מאשש הדובר, כאילו אומר: אני מודע לקלישאה, אבל המחשבה אכן הכתה בי כרעם). ומדוע מכה היזכרות זו כרעם?

משום ששם הפצצה אנולה גיי הוא משחק מילים מחריד, והוא התימה המרכזית בשיר יצחק. אנולה גיי הוא  annul all gays. זה המסר והמטרה של הפצצה שנורֵית כדי להכחיד את "ההומואים הצעירים של אמסטרדם". יתרה מזו, את שם המטוס המפורסם שממנו הוטלה הפצצה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 נתן לו פול טיבטס, הטייס. הוא קרא למטוס אנולה גיי על שם אמו, אנולה גיי טיבטס. שם הפצצה שנורתה מאותו מטוס אומלל היה Little Boy. עצם משכב הזכר בשיר הוא השמדה.

Atombombe_Little_Boy_2

מי שמפעיל את המטוס הוא ההורה הסמלי הנורא המפציץ את בנו הקטן, ההומו. אמסטרדם היא הר המוריה.

אל הקורבן איציק מצטרפים פיטר, הנס, ארט, דיוג'נס, שולמית, האמנות, הריקודים, כל "ההומואים הצעירים" ובסופו של דבר גם הדובר עצמו; השיר מכיל במרומז את העקדה הפרטית, העצמית, של המשורר, שמת אף הוא מאיידס. הרליגיוזי והנשגב שבמקור המקראי מומרים בחילוני והיום יומי – במחלה הנחותה, המלוכלכת, הבזויה והמביישת, ב"תחת". המרה זו באה לידי ביטוי גם בהיעדר ישות אלוהית המצווה על העקדה. אפשר לומר שיש ציווי אלוהי: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"; "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם", וגם חברתי ומשפחתי, אך בסופו של דבר הציווי שרירותי.

בניגוד ליצחק המקראי ויצחק בשיר של גורי (לעיל), איציק של לסקלי לא ניצל. הוא הועלה קורבן ולא חי ימים רבים. אין פה מבחן אמונה, אין פה קורבן חלופי המועלה לעולה במקום יצחק, אין פה "אל תשלח ידך אל הנער". זהו עולם שרירותי ואכזרי, נטול אֵל ובמידה רבה נטול פשר. הפצצה היא המולך. התעלה איננה תעלת לידה, אלא תעלה של מוות.

"הו תעלות נערצות" הוא כמובן דימוי הומו-ארוטי וגם בו, או ליתר דיוק במילה תעלה באנגלית – canal, יש רמז נוסף למצלול הנורא המהדהד בשם הפצצה annul all gays – המחבר בין החיסול הממוקד (annul) לבין המעשה ההומוסקסואלי האנָלי (המוביל לכאורה לאיידס, שנקשר באותן שנים למוות בלתי נמנע). השיר התפרסם בספר סוטים יקרים ב-1992, שם אירוני ומודע לעצמו. ההומו הוא הסוטה; הסוטה הוא הקורבן.

סוטים יקרים

אלה שנים (שטרם פסו מן העולם) שבהן חברי כנסת לא התביישו לדבר בפומבי על הומוסקסואליות כעל "סטייה" ועל הומוסקסואלים כמי שדינם מיתה (ייזכרו לרעה בהקשר זה חברי הכנסת הרב משה מאיה, הרב אברהם רביץ, מיכאל איתן, שלמה בניזרי ועוד). כך אמר הרב מאיה בשנת 1995 (שנה אחרי מותו של חזי לסקלי): "כשם שהתורה חייבה שלחיוֹת עם בתו זה גילוי עריות, כך משכב זכור זה גילוי עריות שחייבים עליו מיתה. מה ההבדל בין בתו לבין גבר זר? זה אותו דבר מבחינה חוקית, מבחינה של דין תורה. המקור שהוא תורת ישראל אומר שאין שום שינוי, שניהם אותו דבר. שניהם אותו חיוב מיתה. שניהם – דברים אסורים". Annul all gays.

 

 

מודעות פרסומת

תרגיל בתרגום שירה: אי אי קאמינגס

לפני קצת יותר מחצי שנה מלאו חמישים שנה למותו של המשורר האמריקאי אי אי (אדוארד אסטלין) קאמינגס.

לשירו somewhere i have never travelled התוודעתי לראשונה ב-1986, בסרט חנה ואחיותיה, שם מהדהדת בעיקר השורה האחרונה של השיר

nobody, not even the rain has such small hands.

שירה שמופיעה בסרטים נהנית מיחסי ציבור מעולים. הפופולריות של המשורר פבלו נרודה, למשל, נסקה (בקרב מגזרים מסוימים, לפחות) אחרי צאתו לאקרנים של "הדוור" (Il Postino).

בסצינה המדוברת בסרטו של וודי אלן, מייקל קיין מתכנן פגישה "מקרית" עם ברברה הרשי. היא לוקחת אותו לחנות ספרים בשכונה (ואיזו חנות!), והוא קונה לה ספר שירים של קאמינגס. בעודה נכנסת למונית אחרי שהם נפרדים הוא שב ומפציר בה לקרוא את השיר שהזכיר לו אותה – השיר בעמ' 112.

***

מיהרתי ללמוד את השיר בעל פה (טוב, הייתי צעירה ונוחה להתרשם), וגם ניסיתי אינספור פעמים לתרגמו לעברית, הרבה לפני שהתחלתי לעסוק בתרגום. אני חושבת שזה אחד השירים היחידים שאני יודעת לצטט בעל פה מתחילתו ועד סופו (מה שמוכיח שלפעמים שינון [ובעיקר שירה] משתלם…) (מאמר מעניין ומשעשע של בראד לייטהאוזר ב"ניו יורקר" על שינון שירה, כאן).

הנה קאמינגס עצמו מקריא את השיר:

***

השירים של קאמינגס הם תרגיל קלאסי למי שלומד תרגום, בגלל התחביר האידיוסינקרטי שלו, הדקדוק הלא תקני, המילים שמשנות את תפקידן במשפט, סדר המילים והפיסוק הלא שגורים וכדומה.

לפי ויקיפדיה הוא התחיל לכתוב שירה בגיל שמונה וכתב בערך 2,900 שירים. שבירת הכללים מצד אחד והנושאים הפופולריים – אהבה, טבע ומין – מצד אחר הפכו אותו למשורר אהוד, בעיקר בקרב צעירים.

אלה גם הסיבות שרבים רואים בו לא יותר מקוריוז וטוענים ששירתו לא התפתחה במהלך השנים. אני חושבת שיש בשירים שלו עומק ויופי מעבר לניסיוניוּת הצורנית.

השיר somewhere i have never travelled תקני ושמרני יחסית לקאמינגס. אין פה הרבה התפרעויות לשוניות, וגם התוכן – כמו בשירים רבים שלו – לא מרחיק לכת. זה שיר אהבה די פשוט, אבל עדיין מקסים בעיניי גם היום.

מעולם לא קראתי תרגום לעברית של השיר הזה. ספר שירים של קאמינגס בתרגומו של אורי הולנדר מחכה לי על המדף. עדיין לא פתחתי אותו (לא הצצתי, נשבעת!).

זו כמובן לא תחרות. זה תרגיל. בניגוד להולנדר, אני לא משוררת ואף לא מתיימרת לתרגם שירה.

השיר

somewhere i have never travelled, gladly beyond

any experience, your eyes have their silence:

in your most frail gesture are things which enclose me,

or which i cannot touch because they are too near

 

your slightest look easily will unclose me

though i have closed myself as fingers,

you open always petal by petal myself as Spring opens

(touching skilfully,mysteriously) her first rose

 

or if your wish be to close me, i and

my life will shut very beautifully, suddenly,

as when the heart of this flower imagines

the snow carefully everywhere descending;

 

nothing which we are to perceive in this world equals

the power of your intense fragility: whose texture

compels me with the color of its countries,

rendering death and forever with each breathing

 

(i do not know what it is about you that closes

and opens;only something in me understands

the voice of your eyes is deeper than all roses)

nobody, not even the rain,has such small hands

***

ניסיון שלי

מקום שלא הגעתי אליו מעודי, מעל ומעבר לכל חוויה

לעינייך יש את שתיקתן

בתנועה הכי שברירית שלך יש דברים שמקיפים אותי

או שאיני יכול לגעת בהם משום שהם קרובים מדי

מבטך הקטן ביותר יִפקח אותי בקלות

אף שסגרתי את עצמי כמו אצבעות

את פותחת תמיד עלה אחר עלה את עצמי כמו שהאביב פותח

(נוגע במיומנות, במסתוריות) את הוורד הראשון שלו

או אם תבקשי לסגור אותי, אני

וחיי נינעל ברוב יופי, פתאום

כמו לבו של פרח זה כשהוא מדמיין

שלג נופל ברכוּת על הכול;

דבר שנחווה בעולם זה לא ישתווה

לעוצמת הפגיעוּת שלך: שמִרקמה

מרתק אותי בצבעי ארצותיה,

מביא עמו מוות ונצח עם כל נשימה

(אינני יודע מה זה בתוכך שנסגר

ונפתח; רק משהו בי מבין

קולן של עינייך עמוק מכל ורד)

לאף אחד, אף לא לגשם, ידיים קטנות כל כך

***

הערות על הניסיון: השורה הראשונה מציבה מכשול של ממש. שתי המשוכות העיקריות הן somewhere ו-gladly beyond. למילה הראשונה ניסיתי גם "היכנשהו" (או "היכן שהוא") וגם "איפשהו" (או "איפה שהוא").  באחד הניסיונות תרגמתי: איפשהו שלא הייתי מעולם, מעל ומעבר לכל חוויה. אחר כך המרתי את ה"חוויה" ב"מוּכּר". אחר כך חזרתי שוב ל"חוויה".

נאלצתי לוותר, פחות או יותר, על ה-gladly ב-gladly beyond, אחרי ניסיונות כגון "מתעלה בעונג על כל חוויה" – שנראה לי כושל למדי. ניסיתי להעביר חלקית את השמחה, בתוספת של "מעל" ל"מעבר", אבל אני חושבת שזה ניסיון מאוד לא מוצלח.

בכל אופן, התרגום הנוכחי שלי לשורה הראשונה לוקה בחוסר אלגנטיות. נראה לי שגם עוד עשרות ניסיונות לא אהיה שלמה עם השורה הזאת.

בעיה נוספת בשורה הראשונה היא עם המילה הפשוטה travel. טיילתי, הגעתי, כף רגלי דרכה בו? אחרי כמה ניסיונות השארתי את ה"הגעתי" הקצת סתמי.

אני חושבת כבר כמה ימים על השורה הזאת, מוחקת, מתקנת. נראה לי שהגיע הזמן להציץ בתרגום של אורי הולנדר, שהזמנתי לי באינטרנט.

תרגומו של אורי הולנדר

(קאמינגס: שירים, הוצאת קשב לשירה, 2003, עמ' 27)

במקום שאליו מעולם לא הגעתי, בְּאושר מֵעֵבֶר

לכל ניסיון, השתיקה בעינייך:

בַּשַברירית בְּמֶחוותייך דברים המליטים אותי,

או שאיני יכול לגעת בם כי הם קרובים מדי

מבטך הפעוט מלהט אותי בקלוּת

אף כי הלַטְתי עצמי כָּאצבעות,

תמיד את פותחת עלה אחר עלה אותי כדרך האביב

(בנגיעה מיומנת, מסתורית) את הוורד הראשון

או אם ברצונך ללעוט אותי, אני וגם

חיי ניסגר ברוב יופי, פתאום,

כאשר לב הפרח הזה מדמיין

שלג יורד בכל מקום בזהירות;

מאוּם שנוכל בעולם זה לתפושֹ לא ישווה

לכוח שבירותך העזה: שמרקמה

כופֶה עליי את גוֹן ארצותיה,

גומל מוות ונצח בכל נשימה

(אינני יודע מהו בך שנסגר ונפתח;

רק דבר-מה בי מבין

קול עינייך עמוק מכל הוורדים)

אין לאיש, אף לא לגשם, יד קטנה כל כך

***

התגובה הראשונה שלי היא שהתרגום של אורי הולנדר הרבה יותר שירי משלי והרבה יותר עִברי. בשלי יש כמה דוגמאות ל"תרגומיוּת" וצמידות יתר למקור.

הפתרון "בְּאושר מֵעֵבֶר" בשורה הראשונה יפה. מה שאני פחות אוהבת אצל הולנדר זה את ההגבהה הלשונית. "אף כי הלַטְתי עצמי כָּאצבעות" נפלא בפני עצמו, אך גבוה בהרבה מן המקור (closed).

בצומת שבו היה צריך להכריע אם להתפשר על תוכן או על צורה, הולנדר בחר להתפשר על התוכן,  ולשמר ב"מליט, מלהט, הלטתי וללעוט" את המשחק של close, unclose ו-enclose  – ניסיון שאני למעשה ויתרתי עליו לגמרי.

כך, הבחירה ב"ללעוט אותי" לשורה to close me, נכונה מאוד מבחינת המצלול, אך רחוקה מבחינה תוכנית. פועל זה, שמשמעו לבלוע, מכניס לשיר שדה סמנטי ואסוציאטיבי שלם שאין בו במקור.

בשיר המקורי יש חזרה על המילים open ו-close, ונראה לי שכן חשוב לנסות לשמור על זה. בסוגריים המופיעים בבית האחרון הולנדר אכן כותב "אינני יודע מהו בך שנסגר ונפתח" – אני חושבת שהפעלים האלה היו צריכים לשמש גם בשאר השיר.

יש מטבע הדברים כמה נקודות דמיון בשתי הבחירות התרגומיות, ויש כמה פרשנויות שונות – בעיקר במילים compel ו-render (בשורה   whose texture /compels me with the color of its countries / rendering death and forever with each breathing).

האם מרקם השבירוּת או הפגיעוּת כופה עליי את גוֹן ארצותיה, מרתק אותי? זו מילה לא פשוטה.

בבחירה שלי ב"מרתק" ניסיתי לשמר, לא בטוח שבהצלחה, שתי משמעויות: גם את התחושה שאני, הדובר, מרותק אלייך במובן הפשוט שאני מוקסם ממך וכו', וגם לרתק במובן של לכפות, לקשור, לשלול ממישהו חירות כלשהי.

***

ב-2012 יצא דיסק של להקה בשם טין הֶט, ובו 17 שירים מולחנים של קאמינגס. הדיסק נקרא

The rain is a handsome animal, והנה, לסיום, שיר אחד מתוכו – who are you, little i:

וְאוֹי למילות הסיום*: על השיר "אל נא תלך דומם אל תוך הליל הזה הטוב", דילן תומס

מתרגמים רבים ניסו להתמודד עם שירו המפורסם והמצוטט מאוד של דילן תומס Do Not Go Gentle into that Good Night. ברשומה הזאת נתבונן בארבעה תרגומים: אמיר אור, 1998; יעל גלוברמן, 1998; עודד פלד, 1998; זיוה שמיר, 2004 (מתוך מוסף ספרים. אשר רייך, הארץ, 2004. לקריאת התרגומים המלאים, לחצו על המילה "הארץ"), ונתמקד כמובן בפזמון החוזר.

אבל לפני הכול, דילן תומס מקריא את השיר (לא להחמיץ!…):

***

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close
of day;
Rage, rage against the dying of the light.

Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have
danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they
grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze
like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your
fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage
against the dying of the light.

***

אמיר אור מתרגם:

אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו.

עודד פלד:

אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור.

יעל גלוברמן:

אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור.

זיוה שמיר:

אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך.

***

המילה gentle היא כמובן המוקש הראשון. קודם כול, השימוש בתואר gentle ולא בתואר הפועל gently אינו שימוש שגור, ויש לתת על זה את הדעת בעברית. עכשיו, המילה gentle מנוגדת בהמשך השיר ל-wild men והיא מובנת לדעתי קודם כול כהשלמה – אל תלך בשקט.

מקור המילה במאה ה-13 מ-gentil, שמשמעו בצרפתית עתיקה אדם שנולד למשפחה טובה, אציל. בימינו המילה משמשת לתאר נדיבות, מתינות, עדינות, נועם ורוך.

המשוכה השנייה היא הפועל rage. כדי לשמור על המשמעות, אנחנו צריכים לתאר בעברית כעס אלים, מתפרץ, סוער ורב עוצמה.

לבסוף עלינו לשמור על החריזה של night ו-light, שהם כמובן הפכים. החושך והמוות העומדים כנגד האור והחיים – תימה מרכזית בשיר.

***

ובכן, אמיר אור מתרגם gentle ל"נועם גא", ו"גא" כאן משמעו גם גאה וגם מלא הוד וכבוד. את השימוש הלא שגור ב-go gentle הוא פותר ב"אל נא תפנה ללכת".

עודד פלד כותב "אל תפסע מעדנות". מעדנות: בנועם, בשלווה, ויש פה אזכור לפסוק משמואל א (טו, לב):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ
אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת.

האזכור המקראי מוסיף נדבך נוסף לבחירה במילה "מעדנות", שמשמעה כאן ככל הנראה "ברגליים מוֹעדות, כושלות, בשלשלאות". וכך: "אל תפסע מעדנות אל תוך הלילה הזה הטוב" מקפל בתוכו הן את המשמעות של העדינות והרוך והן משמעות של גאווה או שליטה עצמית – אל תלך כושל אל הלילה הטוב וגם: לך כאדם חופשי, ולא כאדם כבול.

התרגום של יעל גלוברמן פחות מליצי ומגביה: "ברוֹך אל תעבור".

וזיוה שמיר מתרגמת: "אל נא תלך אט אט" ואת הרוך משדכת למילה לילה: "אל רוך החשכה".

***

בתרגומו ל-rage אמיר אור שומר על שפה גבוהה ומליצית ומתרגם: "מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה". המילה עֶבְרָה נדירה וגבוהה בהרבה מ-rage, ויש פה גם אזכור לספר תהילים (עח, מט):
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.

עודד פלד ויעל גלוברמן בוחרים בנתיב הישיר יותר בעיניי וכותבים (בהתאמה): "זְעם, זְעם" ו"זְעק, זְעק". זיוה שמיר מתרגמת: "קום, זְעק חָמָס".

ההעדפה שלי כאן היא לעודד פלד או יעל גלוברמן. אמיר אור מגביה מדי לטעמי וזיוה שמיר מוותרת על החזרה החשובה ועל המקצב של rage, rage.

***

לסיום ההשוואה, נבדוק מה עשו המתרגמים עם החריזה, שיש לה בשיר משמעות תימטית מרכזית: ההנגדה בין לילה night לאור light.

אמיר אור חורז בִּלתו עם גוויעתו: "אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו".

עודד פלד מעדיף לשמור על תרגום נקי וצמוד יותר למקור ומוותר חלקית על החרוז: "אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור".

יעל גלוברמן שומרת על חריזה: "אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור".

התרגום של זיוה שמיר: "אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך" הוא המוצלח ביותר מבחינת חריזה ומשמעות. החרוז מצוין, והיא גם היחידה שהצליחה לשמור על החרוז המקורי – ההנגדה בין חושך ליום. לעומת זאת לחרוז הזה יש מחיר, והוא התרגום הלא מוצלח בעיניי "בוא יומך", שמאבד תימה חשובה בשיר והיא מוֹת האור. במילים אחרות, אנחנו רואים כאן (שקשים מאוד חייו של המתרגם בכלל ושל מתרגם השירה בפרט!) שהמתרגם חייב כל הזמן לבחור על מה הוא מוותר ועל מה הוא שומר, מה הוא זונח ומה חשוב לו להעביר בכל מחיר.

***

הפזמון rage, rage against the dying of the light הוא ללא ספק שורה מצוינת למילים אחרונות.

יחיאל הספרן בספר עֵשָֹו של מאיר שלו הוא אספן של מילים אחרונות, מה שנקרא באנגלית famous last words. לסיום:

"רק אדם אחד הבין אותי, וגם הוא לא הבין," ציטט לי בגאווה [יחיאל] את מִלותיו האחרונות של פרידריך הֶגֶל.

"אלה שטויות!" אמרתי לו, "בחייך, יחיאל."

יחיאל נחרד וקצף. "שטויות?!" צעק, "שטויות?! הֶגֶל על ערש מותו זה שטויות?!"

"זה כמו להגיד 'זה הסוף, ואולי זו ההתחלה,'" אמרתי, "או 'האם יסלחו לי שם למעלה על שלא הייתי אני עצמי?'"

"מי אמר את זה?" התרגש יחיאל.

"אף אחד לא אמר את זה, אני רק נותן לך דוגמאות של עוד שטויות."

"כן, אבל מי אמר אותן?" התבעבע הספרן.

"אף אחד לא אמר אותן, יחיאל," התרגזתי, "אני המצאתי, הרגע."

אבל יחיאל לא האמין לי. הוא רשם את מִלותי האחרונות בפנקסו ולידן כתב: "אַנוֹנִימוּס." (מאיר שלו, 1991. עֵשָֹו, עם עובד, עמ' 200-199).

* אברהם שלונסקי, פסוקים בסוף הספר, 1968.

הרשומה מוקדשת לזכרו של דני סיבל, חבר אהוב, שגם לפני מותו בטרם עת לא איבד את האירוניה העצמית שאפיינה אותו והספיק לשרבט על פתק את המילים האחרונות שלו: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע" ושורה מפורסמת אחרת של דילן תומס: and death shall have no dominion.

נהג המונית המהגר כצליין מודרני

המשורר האמריקאי רוברט לואל (1977-1917) נחשב לאחד מאבותיה של השירה הווידויית
(Confessional poetry), מסורת שנהוג לשייך אליה גם את אלן גינסברג, סילביה פלאת', ג'ון ברימן ואחרים. שירה וידויית מאופיינת בחשיפה אישית, לעתים בווידויים מביכים או מבישים.
לואל זכה פעמיים בפרס פוליצר – ב-1947 וב-1974. הוא סירב לשרת במלחמת העולם השנייה, והיה אסיר מטעמי מצפון. הוא סבל מדיכאון ובמהלך חייו נכנס תכופות לבתי חולים פסיכיאטריים.

הקובץ הנשיקה מבעד למטפחת בעריכתו של אשר רייך מביא חמישה תרגומים לשיר ניו יורק (עם עובד, 2001, עמ' 203-202) – שיר לא מפורסם במיוחד של לואל. השוואת התרגומים מדגימה איך מילה אחת ויחידה עשויה לשנות שיר שלם.

התמה הזאת הזכירה לי את תולדות המצור על ליסבון של ז'וזה סאראמאגו (בתרגום מרים טבעון, הספריה החדשה, 1998). ריימונדו סילבה הוא מגיה מתוסכל בחייו המקצועיים והאישיים. יום אחד הוא מחליט להוסיף מילה לספר ההיסטוריה שהוא עובד עליו – מאחורי גבו של הסופר כמובן (משאלה כמוסה של אי אילו עורכים ומתרגמים…) – וכותב "לא" בנקודה מכרעת. השלילה שלא הייתה במקור משנה את המהלך ההיסטורי המתואר בספר, כמו גם את חייו של ריימונדו. הספר, אגב, מומלץ בחום (ולא רק למתרגמים ועורכים) גם למי שאינם נמנים עם אוהדי סאראמאגו.

במקרה של השיר ניו יורק, הצירוף השנוי במחלוקת בין מתרגמיו הוא get a lift.
כשאני שומעת אותו, אני חושבת על טרמפ, אבל get a lift משמעו גם להעלות את המורל, כמו בביטוי
The good news gave us a lift.

New York / Robert Lowell

We must have got a lift once from New York
seven years back or so, it's hard to think
gone like my Greek and box for butterflies…
A pilgrim comes here from the outlands,
Trinidad,
Port of Spain seeking a sister metropolis-
lands here, knowing nothing, strapped and
twenty –
to parade the streets of wonder… Plateglass
displays look like nightclubs blocks away;
each nightclub is heaven with a liveried tariff,
all the money, all the connection… You have
none,
you are triggered by the liberated girl,
whipped to that not unconquerable barricade,
by our first categorical imperative. "Move,

you bastard, do you want to live forever?"

***

נסים קלדרון (1980) מתרגם כך את השורות הראשונות:
אני חושב שמישהו הסיע אותנו פעם בִּמכונית
מניו-יורק
לפני שבע שנים או משהו כזה, קשה לדעת,
נעלם כמו היוָנית שלי וקופסת הפרפרים שהיתה
לי…

גם גיורא לשם (1985) ואיל מגד (1985) הבינו את המילה lift במובן של טרמפ או נסיעה, והם כותבים כך (בהתאמה):
פעם הזדמן לנו טרמפ מניו-יורק
לפני שבע שנים פחות או יותר, קשה לזכור,
אבוד כמו היוָנית שלי ותֵבת הפרפרים…

כנראה שהיה לנו טרמפ מניו-יורק פעם
לפני שבע שנים או משהו כזה, קשה להִזכר,
נעלם כמו היוָנית שלי וקופסה לפרפרים…

לעומת זאת, רות קרטון-בלום (1985) ועודד פלד (1989) מבינים lift כהתרוממות. בהתאמה:
מן הסתם אחזה בנו פעם התרוממות מניו-יורק
לפני שבע שנים בערך, קשה להאמין […]


פעם דבקה בנו כנראה התפעמוּת מניו-יורק
לפני שבע שנים בערך, קשה להִזכר […]

***

מכיוון שהמשך השיר חידתי משהו, קשה להסיק אם אמנם מדובר בטרמפ או בהתלהבות. המתרגם חייב קודם כול לפענח את השיר ולהכריע, בין השאר, גם בנקודה זו. האם השיר מתאר נסיעה בניו יורק או התרוממות רוח מהתפוח הגדול.

אין ספק שיש פה היקסמות מניו יורק: היא מחוז חפצו של עולה הרגל. אולם בה בעת אותו צליין מטרינידד (שנקראת על שם השילוש הקדוש) הוא ככל הנראה נהג המונית שהסיע את הדובר בשיר, פעם לפני שבע שנים. במילים אחרות, בשונה מן המילה "לא" אצל סאראמאגו, משמעות המילה lift כאן אינה קריטית להבנת השיר. נהפוך הוא, המשמעות הכפולה העולה מן התרגומים לעברית מוסיפה לו ממד מעניין. התרוממות הרוח של הדובר מניו יורק התפוגגה לפני זמן רב, יחד עם היוונית וקופסת הפרפרים, שנשכחו מלב. אותה נסיעה, שרשמיה כבר דהו, לא הייתה נסיעה רגילה בעיר המוכרת. מאחר שהדובר ראה את ניו יורק מבעד לעיניו של עולה הרגל, הנסיעה קיבלה נופך פלאי.

בנסיעתו ברחבי העיר משייט עולה הרגל במקום הקדוש, הנִסי – parade the streets of wonder – במקדש נוצץ ובלתי ניתן להשגה של כסף, מועדוני לילה ונשים משוחררות. ואסור לו לעצור לרגע. הוא חייב להיות בתנועה מתמדת בתוך הג'ונגל האורבני הפראי. אפשר כמעט לשמוע את הצפירות שצופרים לו מאחור:

move, you bastard.

New York Cabs

הצו הקטגורי הקאנטיאני, הצו האוניברסלי, מצווה עליו להמשיך לנוע. חוסר תנועה משמעו מוות. "זוז, מניאק, אתה רוצה לחיות לנצח?"

נסים קלדרון מתרגם:

אותְךָ כּוּלְךָ מסוֹבבת אישה משוחררת אחת;

אל אותו מתרס לא-בלתי-מנוצח זורֵק אותךָ

הציווי הקטגורי הראשון שלנו, "זוז,

נבֵלה, אתה רוצה לחיות לנצַח?"

***

רוברט לואל נפטר מהתקף לב בשנת 1977 בעת נסיעה במונית.