מתרגמות ומתרגמים רבים ניסו להתמודד עם שירו המפורסם והמצוטט מאוד של דילן תומס Do Not Go Gentle into that Good Night. ברשומה הזאת נתבונן בארבעה תרגומים: אמיר אור, 1998; יעל גלוברמן, 1998; עודד פלד, 1998; זיוה שמיר, 2004 (מתוך מוסף ספרים. אשר רייך, הארץ, 2004. לקריאת התרגומים המלאים, לחצו על המילה "הארץ"), ונתמקד כמובן בפזמון החוזר.

אבל לפני הכול, דילן תומס מקריא את השיר (לא להחמיץ!…):

***

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close
of day;
Rage, rage against the dying of the light.

Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have
danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they
grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze
like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your
fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage
against the dying of the light.

***

אמיר אור מתרגם:

אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו.

עודד פלד:

אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור.

יעל גלוברמן:

אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור.

זיוה שמיר:

אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך.

***

המילה gentle היא כמובן המוקש הראשון. קודם כול, השימוש בתואר gentle ולא בתואר הפועל gently אינו שימוש שגור, ויש לתת על זה את הדעת בעברית. עכשיו, המילה gentle מנוגדת בהמשך השיר ל-wild men והיא מובנת לדעתי קודם כול כהשלמה – אל תלך בשקט.

מקור המילה במאה ה-13 מ-gentil, שמשמעו בצרפתית עתיקה אדם שנולד למשפחה טובה, אציל. בימינו המילה משמשת לתאר נדיבות, מתינות, עדינות, נועם ורוך.

המשוכה השנייה היא הפועל rage. כדי לשמור על המשמעות, אנחנו צריכים לתאר בעברית כעס אלים, מתפרץ, סוער ורב עוצמה.

לבסוף עלינו לשמור על החריזה של night ו-light, שהם כמובן הפכים. החושך והמוות העומדים כנגד האור והחיים – תימה מרכזית בשיר.

***

ובכן, אמיר אור מתרגם gentle ל"נועם גא", ו"גא" כאן משמעו גם גאה וגם מלא הוד וכבוד. את השימוש הלא שגור ב-go gentle הוא פותר ב"אל נא תפנה ללכת".

עודד פלד כותב "אל תפסע מעדנות". מעדנות: בנועם, בשלווה, ויש פה אזכור לפסוק משמואל א (טו, לב):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ
אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת.

האזכור המקראי מוסיף נדבך נוסף לבחירה במילה "מעדנות", שמשמעה כאן ככל הנראה "ברגליים מוֹעדות, כושלות, בשלשלאות". וכך: "אל תפסע מעדנות אל תוך הלילה הזה הטוב" מקפל בתוכו הן את המשמעות של העדינות והרוך והן משמעות של גאווה או שליטה עצמית – אל תלך כושל אל הלילה הטוב וגם: לך כאדם חופשי, ולא כאדם כבול.

התרגום של יעל גלוברמן פחות מליצי ומגביה: "ברוֹך אל תעבור".

וזיוה שמיר מתרגמת: "אל נא תלך אט אט" ואת הרוך משדכת למילה לילה: "אל רוך החשכה".

***

בתרגומו ל-rage אמיר אור שומר על שפה גבוהה ומליצית ומתרגם: "מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה". המילה עֶבְרָה נדירה וגבוהה בהרבה מ-rage, ויש פה גם אזכור לספר תהילים (עח, מט):
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.

עודד פלד ויעל גלוברמן בוחרים בנתיב הישיר יותר בעיניי וכותבים (בהתאמה): "זְעם, זְעם" ו"זְעק, זְעק". זיוה שמיר מתרגמת: "קום, זְעק חָמָס".

ההעדפה שלי כאן היא לעודד פלד או יעל גלוברמן. אמיר אור מגביה מדי לטעמי וזיוה שמיר מוותרת על החזרה החשובה ועל המקצב של rage, rage.

***

לסיום ההשוואה, נבדוק מה עשו המתרגמים עם החריזה, שיש לה בשיר משמעות תימטית מרכזית: ההנגדה בין לילה night לאור light.

אמיר אור חורז בִּלתו עם גוויעתו: "אל נא תִפנה  ללכת כך בנֹעם גֵא אל לילה-טוב שאין בלתו,  מֵכֶּה מַכֶּה ברֹב עֶבְרָה באוֹר על גוִיעתו".

עודד פלד מעדיף לשמור על תרגום נקי וצמוד יותר למקור ומוותר חלקית על החרוז: "אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב.  זְעם, זְעם על גסיסת האור".

יעל גלוברמן שומרת על חריזה: "אל תוך הלילה טוב ההוא ברֹך אל תעבֹר.  זְעק, זְעק כנגד מוֹת האור".

התרגום של זיוה שמיר: "אל נא תלך אט אט אל רֹך החשכה.  קום, זְעק חָמָס בטרם בוא יומך" הוא המוצלח ביותר מבחינת חריזה ומשמעות. החרוז מצוין, והיא גם היחידה שהצליחה לשמור על החרוז המקורי – ההנגדה בין חושך ליום. לעומת זאת לחרוז הזה יש מחיר, והוא התרגום הלא מוצלח בעיניי "בוא יומך", שמאבד תימה חשובה בשיר והיא מוֹת האור. במילים אחרות, אנחנו רואים כאן שהמתרגמת חייבת לבחור כל העת על מה לשמור ועל מה לוותר, מה לזנוח ומה לנצור בכל מחיר.

***

הפזמון rage, rage against the dying of the light הוא ללא ספק שורה מצוינת למילים אחרונות.

יחיאל הספרן בספר עֵשָֹו של מאיר שלו הוא אספן של מילים אחרונות, מה שנקרא באנגלית famous last words. לסיום:

"רק אדם אחד הבין אותי, וגם הוא לא הבין," ציטט לי בגאווה [יחיאל] את מִלותיו האחרונות של פרידריך הֶגֶל.

"אלה שטויות!" אמרתי לו, "בחייך, יחיאל."

יחיאל נחרד וקצף. "שטויות?!" צעק, "שטויות?! הֶגֶל על ערש מותו זה שטויות?!"

"זה כמו להגיד 'זה הסוף, ואולי זו ההתחלה,'" אמרתי, "או 'האם יסלחו לי שם למעלה על שלא הייתי אני עצמי?'"

"מי אמר את זה?" התרגש יחיאל.

"אף אחד לא אמר את זה, אני רק נותן לך דוגמאות של עוד שטויות."

"כן, אבל מי אמר אותן?" התבעבע הספרן.

"אף אחד לא אמר אותן, יחיאל," התרגזתי, "אני המצאתי, הרגע."

אבל יחיאל לא האמין לי. הוא רשם את מִלותי האחרונות בפנקסו ולידן כתב: "אַנוֹנִימוּס." (מאיר שלו, 1991. עֵשָֹו, עם עובד, עמ' 200-199).

—

* אברהם שלונסקי, פסוקים בסוף הספר, 1968.

הרשומה מוקדשת לזכרו של דני סיבל, חבר אהוב, שגם לפני מותו בטרם עת לא איבד את האירוניה העצמית שאפיינה אותו והספיק לשרבט על פתק את המילים האחרונות שלו: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע" ושורה מפורסמת אחרת של דילן תומס: and death shall have no dominion.

המשורר האמריקאי רוברט לואל (1977-1917) נחשב לאחד מאבותיה של השירה הווידויית
(Confessional poetry), מסורת שנהוג לשייך אליה גם את אלן גינסברג, סילביה פלאת', ג'ון ברימן ואחרים. שירה וידויית מאופיינת בחשיפה אישית, לעתים בווידויים מביכים או מבישים.
לואל זכה פעמיים בפרס פוליצר – ב-1947 וב-1974. הוא סירב לשרת במלחמת העולם השנייה, והיה אסיר מטעמי מצפון. הוא סבל מדיכאון ובמהלך חייו נכנס תכופות לבתי חולים פסיכיאטריים.

הקובץ הנשיקה מבעד למטפחת בעריכתו של אשר רייך מביא חמישה תרגומים לשיר ניו יורק (עם עובד, 2001, עמ' 203-202) – שיר לא מפורסם במיוחד של לואל. השוואת התרגומים מדגימה איך מילה אחת ויחידה עשויה לשנות שיר שלם.

התמה הזאת הזכירה לי את תולדות המצור על ליסבון של ז'וזה סאראמאגו (בתרגום מרים טבעון, הספריה החדשה, 1998). ריימונדו סילבה הוא מגיה מתוסכל בחייו המקצועיים והאישיים. יום אחד הוא מחליט להוסיף מילה לספר ההיסטוריה שהוא עובד עליו – מאחורי גבו של הסופר כמובן (משאלה כמוסה של אי אילו עורכים ומתרגמים…) – וכותב "לא" בנקודה מכרעת. השלילה שלא הייתה במקור משנה את המהלך ההיסטורי המתואר בספר, כמו גם את חייו של ריימונדו. הספר, אגב, מומלץ בחום (ולא רק למתרגמים ועורכים) גם למי שאינם נמנים עם אוהדי סאראמאגו.

במקרה של השיר ניו יורק, הצירוף השנוי במחלוקת בין מתרגמיו הוא get a lift.
כשאני שומעת אותו, אני חושבת על טרמפ, אבל get a lift משמעו גם להעלות את המורל, כמו בביטוי
The good news gave us a lift.

New York / Robert Lowell

We must have got a lift once from New York
seven years back or so, it's hard to think
gone like my Greek and box for butterflies…
A pilgrim comes here from the outlands,
Trinidad,
Port of Spain seeking a sister metropolis-
lands here, knowing nothing, strapped and
twenty –
to parade the streets of wonder… Plateglass
displays look like nightclubs blocks away;
each nightclub is heaven with a liveried tariff,
all the money, all the connection… You have
none,
you are triggered by the liberated girl,
whipped to that not unconquerable barricade,
by our first categorical imperative. "Move,

you bastard, do you want to live forever?"

***

נסים קלדרון (1980) מתרגם כך את השורות הראשונות:
אני חושב שמישהו הסיע אותנו פעם בִּמכונית
מניו-יורק
לפני שבע שנים או משהו כזה, קשה לדעת,
נעלם כמו היוָנית שלי וקופסת הפרפרים שהיתה
לי…

גם גיורא לשם (1985) ואיל מגד (1985) הבינו את המילה lift במובן של טרמפ או נסיעה, והם כותבים כך (בהתאמה):
פעם הזדמן לנו טרמפ מניו-יורק
לפני שבע שנים פחות או יותר, קשה לזכור,
אבוד כמו היוָנית שלי ותֵבת הפרפרים…
—
כנראה שהיה לנו טרמפ מניו-יורק פעם
לפני שבע שנים או משהו כזה, קשה להִזכר,
נעלם כמו היוָנית שלי וקופסה לפרפרים…

—

לעומת זאת, רות קרטון-בלום (1985) ועודד פלד (1989) מבינים lift כהתרוממות. בהתאמה:
מן הסתם אחזה בנו פעם התרוממות מניו-יורק
לפני שבע שנים בערך, קשה להאמין […]

—
פעם דבקה בנו כנראה התפעמוּת מניו-יורק
לפני שבע שנים בערך, קשה להִזכר […]

***

מכיוון שהמשך השיר חידתי משהו, קשה להסיק אם אמנם מדובר בטרמפ או בהתלהבות. המתרגם חייב קודם כול לפענח את השיר ולהכריע, בין השאר, גם בנקודה זו. האם השיר מתאר נסיעה בניו יורק או התרוממות רוח מהתפוח הגדול.

אין ספק שיש פה היקסמות מניו יורק: היא מחוז חפצו של עולה הרגל. אולם בה בעת אותו צליין מטרינידד (שנקראת על שם השילוש הקדוש) הוא ככל הנראה נהג המונית שהסיע את הדובר בשיר, פעם לפני שבע שנים. במילים אחרות, בשונה מן המילה "לא" אצל סאראמאגו, משמעות המילה lift כאן אינה קריטית להבנת השיר. נהפוך הוא, המשמעות הכפולה העולה מן התרגומים לעברית מוסיפה לו ממד מעניין. התרוממות הרוח של הדובר מניו יורק התפוגגה לפני זמן רב, יחד עם היוונית וקופסת הפרפרים, שנשכחו מלב. אותה נסיעה, שרשמיה כבר דהו, לא הייתה נסיעה רגילה בעיר המוכרת. מאחר שהדובר ראה את ניו יורק מבעד לעיניו של עולה הרגל, הנסיעה קיבלה נופך פלאי.

בנסיעתו ברחבי העיר משייט עולה הרגל במקום הקדוש, הנִסי – parade the streets of wonder – במקדש נוצץ ובלתי ניתן להשגה של כסף, מועדוני לילה ונשים משוחררות. ואסור לו לעצור לרגע. הוא חייב להיות בתנועה מתמדת בתוך הג'ונגל האורבני הפראי. אפשר כמעט לשמוע את הצפירות שצופרים לו מאחור:

move, you bastard.

הצו הקטגורי הקאנטיאני, הצו האוניברסלי, מצווה עליו להמשיך לנוע. חוסר תנועה משמעו מוות. "זוז, מניאק, אתה רוצה לחיות לנצח?"

נסים קלדרון מתרגם:

אותְךָ כּוּלְךָ מסוֹבבת אישה משוחררת אחת;

אל אותו מתרס לא-בלתי-מנוצח זורֵק אותךָ

הציווי הקטגורי הראשון שלנו, "זוז,

נבֵלה, אתה רוצה לחיות לנצַח?"

***

רוברט לואל נפטר מהתקף לב בשנת 1977 בעת נסיעה במונית.

בשנותיי הסטודנטיאליות עבדתי בחנות ספרים. באותן שנים יצא לאור תרגומה החדש של אילנה המרמן ל"הנסיך הקטן", וקרה לנו לא מעט שאנשים נכנסו לחנות וביקשו את התרגום הישן, כי "התרגום החדש הורס".
קשה להתווכח עם זיכרונות ילדות; אין להם בדרך כלל שום קשר לאיכות התרגום. אנשים קשורים לסיפור שאהבו מזמן, ואין להם כלים או עניין לעמוד על הקשר בין המקור לתרגום.

עם "הבית בקרן פו" בתרגומו של אהרן אמיר העברתי עם בְּנִי שעות על גבי שעות של צחוקים והנאה. הרבה מהצחוקים היו קשורים לעברית לא פחות משהיו קשורים לתוכן. כשיצא תרגומה החדש והמרשים של אבירמה גולן, הוא התיישב לו ליד התרגום הישן והמרופט.

על החידושים הלשוניים הססגוניים של הדמויות עצמן מתווסף בתרגום של אהרן אמיר עוד רובד – הצליל של העברית הישנה, הארכאית, הגבוהה והלא מוכרת, ניחוח זר.

השוואת תרגומים, פרק 4:

אהרן אמיר, 1951:

– אני זורע פַּלוּט, פו, כדי שיוכל לצמוח ולהיות לעץ אלון, ושיהיו לי המון פלוטים אצל דלת הבית ממש ולא אצטרך להלך מילים על מילים, מבין אתה, פו?
– ומה אם לא יהיה לאלון? – אמר פו.
– היֹה יהיה, מפני שכריסטוף רובין אומר כך, ולכן אני זורע אותו.
– כּי-כֵן – אמר פו – אם אזרע חלת-דבש אצל ביתי, תצמח ותהיה לכוֶרת.
חזרזיר לא היה בטוח בכך.
– או פִּסת כוֶרֶת – אמר פו – שלא לבזבז יותר מדי. רק שאז אולי תפֹּל בחלקי רק פִּסת כַּוֶרת, ואולי תהיה זו הפִּסה הרעה, שבה הדבורים מזמזמות ולא מדבישות. הרי לך צרה.
חזרזיר הסכים כי אכן תהיה זו צרה צרורה.
[…] כריסטוף רובין נתן לי זרע של צַמחוּק, ואני זרעתי אותו, ויהיו לי צַמחוּקים על גבי כל פתח הבית.
– לי היה נדמה שהם נקראים קַרמוּלים – אמר חזרזיר במֹרֶךְ, כשהוא מוסיף לקפֹּץ.
—

אבירמה גולן, 2010:

"אני שותל אִצְטרַבּוּל, פו, כדי שהוא יגדל ויצמח ממנו עץ אלון ויהיו לי המון אִצְטרַבּוּלים ממש מול הדלת ואני לא אצטרך ללכת מרחקים על מרחקים. אתה מבין, פו?"
"ואם הוא לא יגדל?" שאל פו.
"הוא יגדל, כי כריסטופר רובין אמר שהוא יגדל, ובגלל זה אני שותל אותו."
"טוב," אמר פו, "אז אם אני אשתֹל חלת דבש ליד הבית שלי, תצמח ממנה כַּוֶרֶת."
חזרזיר לא היה לגמרי בטוח בזה.
"או חתיכה של חלת דבש," אמר פו. "כדי לא לבזבז יותר מדי. אבל אולי אז תצמח לי רק חתיכה של כַּוֶרֶת, והיא עלולה להיות החתיכה הלא נכונה, זאת שהדבורים רק מזמזמות בה ולא מדבשות בה דבש. אוף, מרגיז."
חזרזיר הסכים שזה בהחלט עלול להיות מרגיז.
[…] כריסטופר רובין נתן לי זרע של כִּיזוּנָבִיר, וזרעתי אותו, ויהיו לי המון כִּיזוּנָבִירים מול הדלת."
"חשבתי שקוראים להם כובע הנזיר," אמר חזרזיר והמשיך לקפֵּץ.

במקור:

I'm planting a haycorn, Pooh, so that it can grow up
into an oak-tree, and have lots of haycorns just outside the
front door instead of having to walk miles and miles, do you
see, Pooh?
Supposing it doesn't? said Pooh.
It will, because Christopher Robin says it will, so
that's why I'm planting it.

Well, said Pooh, if I plant a honeycomb outside my
house, then it will grow up into a beehive.
Piglet wasn't quite sure about this.
Or a piece of a honeycomb, said Pooh, so as not to
waste too much. Only then I might only get a piece of a
beehive, and it might be the wrong piece, where the bees were
buzzing and not hunnying. Bother.
Piglet agreed that that would be rather bothering.
[…]
Christopher Robin gave
me a mastershalum seed, and I planted it, and I'm going to have
mastershalums all over the front door.
I thought they were called nasturtiums, said Piglet
timidly, as he went on jumping.

[haycorn זה שיבוש של פו ל-acorn, לא אצטרובל אלא בלוט, הפרי של האלון.

Nasturtium זה באמת כובע הנזיר, אבל ככל הידוע לי, אין שום צמח בשם קַרמוּל.]

אהרן אמיר מגביה, כידוע, את הטקסט מאוד (דוגמה קטנה היא "כי כן" בתרגום למילה הפשוטה והיום יומית well). מעניין לראות את סוף הקטע, שבו חזרזיר מעיר לפו על כובע הנזיר timidly – כלומר בביישנות, בהיסוס, בחשש. מקור המילה בלטינית: מפחד או נבהל בקלות. אצל אבירמה גולן הוא פשוט אומר "חשבתי שקוראים להם כובע הנזיר" (וממשיך לקפץ), ואילו אצל אהרן אמיר הוא אומר במורֶך: "לי היה נדמה שהם נקראים קרמולים" (ואז ממשיך לקפץ). במורך – ארכאי מאוד, אבל בהחלט מעביר יפה את השילוב בין ביישנות למוּגוּת לב, האופייני כל כך לחזרזיר.

 

לפני 15 שנה בערך שמעתי לראשונה קולגה שעבדה אתי מכנה את בנה בטלפון "אבא". לא הכרתי את השימוש הזה קודם, אבל הוא מצא חן בעיניי, והסקתי שמדובר בבן הבכור שמטפל בקטנים כשאימא בעבודה ומכאן הכינוי – מעין הוקרה לתפקיד שלו בבית.
רוביק רוזנטל מסביר שלאבא'לה שורשים גם ביידיש וגם בעדה הצפון אפריקאית, והוא כינוי חיבה לאדם מבוגר או לילד (בעיקר מפי האם).
יש הטוענים שלא בריא לכנות ילד אבא, שזה עלול לערער את זהותו הרכה, את תפיסתו ההיררכית ואולי לגרום לבלבול תפקידים כללי.

אני מחבבת מאוד כינויים שהצטרפו אלינו משפות אחרות, כגון אוצר או אוצרי (ועוד יותר את הגרסה האיטלקית tesoro) ואהבה שלי (amore mio), אבל "בייבי" בפי דוברי עברית, להבדיל (כשעוד הייתה לנו טלוויזיה למדתי שזה ביטוי נפוץ למדי בכל מיני סדרות ישראליות על צעירים מגניבים), עושה לי חררה.

ישנם יועצי הורים הסבורים שנוסף על "אבא", גם "נסיך", "נסיכה" וכדומה הם כינויים מזיקים. הם מקשרים את התנגדותם לטענה הכללית שבשל העובדה שההורים בימינו אינם יודעים להטיל סמכות ולהציב גבולות, תפיסת החשיבות העצמית של הילדים מופרזת ושלמעשה אנו מגדלים מפלצות.

אלא אם כן מדובר בכינויים משפילים שעלולים לגרום לדימוי גוף מעוות או לדימוי עצמי ירוד, קשה לי להאמין שיש להם השפעה רבה כל כך.
האם הילד הצרפתי שהוריו קוראים לו mon petit chou גדל בתחושה שהוא כרובית? או גרוע מכך (תלוי בנקודת המבט כמובן) – מוּפין? סופגנייה? כאן ההורה כבר מסתכן בעניינים של דימוי גוף.
כרוב הוא כמובן גם מלאך, ובעוד שבעברית נדיר לשמוע "כרוב" כשם חיבה, מלאך בהחלט שכיח.