ההומו כעקוּד: "יצחק" של חזי לסקלי במלֹאת 22 שנים למותו

השיר יצחק של חזי לסקלי נכתב בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, והוא מצטרף למסורת ארוכה של שירי עקדה בספרות העברית.

hezi2

 

הדובר בשיר הזה איננו יצחק, אלא ידיד נפש שלו. הכינוי "איציק" במקום "יצחק" המקראי, מצד אחד, ומחלת האיידס – שנתפסה בזמנו כפוגעת בהומוסקסואלים בלבד – מן הצד האחר, מרחיקים את השיר עד מאוד מכל ספרה נשגבת. רק הכותרת – מאחר שבמכוון אין בשיר מובאות מקראיות – מקשרת את הקורא לסיפור העקדה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ולמסורת השירית הענפה, לירושה התרבותית והנפשית שאין מנוס ממנה, כפי שעולה משירו הידוע של חיים גורי, ירושה:

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.
וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא
מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,
רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.
בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם
וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –
נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו
רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.
הוּא חַי יָמִים רַבִּים,
רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.
הֵם נוֹלָדִים
וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

לסקלי, שהיה הומו מוחצן הרבה לפני שהיה מקובל או אופנתי לצאת מהארון או להצהיר בגלוי על הומוסקסואליות, "גילם הומוסקסואליות מובהקת בנוסח שנות ה-70. כזו שנלווית לה תחושה של מחתרתיות, של ייחודיות, של השתייכות לכת סודית, אליטיסטית, עם קודים משלה. ולמרות שהרבה לעסוק בנושא, לכתוב פחות או יותר בגוף ראשון, לנהל ב'העיר' מלחמות גאות (בין השאר הוציא מהארון את גבריאל שרובר, בנה של המצנטית גיטה שרובר, שנפטר מאיידס) – לסקלי חי למעשה חצי בארון. הוריו לא ידעו מעולם" (יאיר קדר, ידיעות אחרונות, 2009).
בכתבות עליו, בראיונות עמו, בסרט התיעודי יקנטליסטה (1996, בבימוי יאיר לב) ובשיריו – עולה בבירור הקשר המורכב והסבוך עם הורים ניצולי שואה שלא הבינו אותו.

בשיר אבא כותב לסקלי על אביו:

שנאתי את אבא
שלי
יותר
משאהבתי אותו.
אך פעם,
בִּזמן מהזמנים שאינני זוכר
כמעט,
כנראה אהבתי אותו בכל מאודי, כנראה רציתי אותו,
קרוב לְוַדאי שערגתי אליו, וזהו.

בשיר ההומוסקסואלי יצחק המאכלת היא המטוס – "אני לא מצליח להיזכר אם היה זה המטוס / או הייתה זאת הפצצה" – אנולה גיי. המטוס והפצצה מסמלים את התחושה הקונספירטיבית שעוררה המחלה האפלה והמסתורית הזאת למשך כשני עשורים מאז התגלתה לראשונה בשנות ה-80 כאילו היא מכוונת להמית הומוסקסואלים. עצם האקט המיני ההומוסקסואלי נהיה עוד יותר נועז, מסוכן וחתרני, מאחר שלהוקעה החברתית והדתית התווספה מאכלת האיידס שריחפה מעליו. תחושת הקונספירציה מזכירה את שירה של שרון בן-עזר בכוונה: מי הרעיל את הדם כדי לטהר את העולם?

ההיזכרות, כביכול, בשם המטוס או הפצצה מכה בדובר השירי כרעם ("כן כרעם", מאשש הדובר, כאילו אומר: אני מודע לקלישאה, אבל המחשבה אכן הכתה בי כרעם). ומדוע מכה היזכרות זו כרעם?

משום ששם הפצצה אנולה גיי הוא משחק מילים מחריד, והוא התימה המרכזית בשיר יצחק. אנולה גיי הוא  annul all gays. זה המסר והמטרה של הפצצה שנורֵית כדי להכחיד את "ההומואים הצעירים של אמסטרדם". יתרה מזו, את שם המטוס המפורסם שממנו הוטלה הפצצה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 נתן לו פול טיבטס, הטייס. הוא קרא למטוס אנולה גיי על שם אמו, אנולה גיי טיבטס. שם הפצצה שנורתה מאותו מטוס אומלל היה Little Boy. עצם משכב הזכר בשיר הוא השמדה.

Atombombe_Little_Boy_2

מי שמפעיל את המטוס הוא ההורה הסמלי הנורא המפציץ את בנו הקטן, ההומו. אמסטרדם היא הר המוריה.

אל הקורבן איציק מצטרפים פיטר, הנס, ארט, דיוג'נס, שולמית, האמנות, הריקודים, כל "ההומואים הצעירים" ובסופו של דבר גם הדובר עצמו; השיר מכיל במרומז את העקדה הפרטית, העצמית, של המשורר, שמת אף הוא מאיידס. הרליגיוזי והנשגב שבמקור המקראי מומרים בחילוני והיום יומי – במחלה הנחותה, המלוכלכת, הבזויה והמביישת, ב"תחת". המרה זו באה לידי ביטוי גם בהיעדר ישות אלוהית המצווה על העקדה. אפשר לומר שיש ציווי אלוהי: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"; "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם", וגם חברתי ומשפחתי, אך בסופו של דבר הציווי שרירותי.

בניגוד ליצחק המקראי ויצחק בשיר של גורי (לעיל), איציק של לסקלי לא ניצל. הוא הועלה קורבן ולא חי ימים רבים. אין פה מבחן אמונה, אין פה קורבן חלופי המועלה לעולה במקום יצחק, אין פה "אל תשלח ידך אל הנער". זהו עולם שרירותי ואכזרי, נטול אֵל ובמידה רבה נטול פשר. הפצצה היא המולך. התעלה איננה תעלת לידה, אלא תעלה של מוות.

"הו תעלות נערצות", הוא כמובן דימוי הומו-ארוטי וגם בו, או ליתר דיוק במילה תעלה באנגלית – canal, יש רמז נוסף למצלול הנורא המהדהד בשם הפצצה annul all gays – המחבר בין החיסול הממוקד (annul) לבין המעשה ההומוסקסואלי האנָלי (המוביל לכאורה לאיידס, שנקשר באותן שנים למוות בלתי נמנע). השיר התפרסם בספר סוטים יקרים ב-1992, שם אירוני ומודע לעצמו. ההומו הוא הסוטה; הסוטה הוא הקורבן.

סוטים יקרים

אלה שנים (שטרם פסו מן העולם) שבהן חברי כנסת לא התביישו לדבר בפומבי על הומוסקסואליות כעל "סטייה" ועל הומוסקסואלים כמי שדינם מיתה (ייזכרו לרעה בהקשר זה חברי הכנסת הרב משה מאיה, הרב אברהם רביץ, מיכאל איתן, שלמה בניזרי ועוד). כך אמר הרב מאיה בשנת 1995 (שנה אחרי מותו של חזי לסקלי): "כשם שהתורה חייבה שלחיוֹת עם בתו זה גילוי עריות, כך משכב זכור זה גילוי עריות שחייבים עליו מיתה. מה ההבדל בין בתו לבין גבר זר? זה אותו דבר מבחינה חוקית, מבחינה של דין תורה. המקור שהוא תורת ישראל אומר שאין שום שינוי, שניהם אותו דבר. שניהם אותו חיוב מיתה. שניהם – דברים אסורים". Annul all gays.

 

 

בחור ישיבה לפני גיוס (ליחידה קרבית) ינקה בשבילך לפני פסח

מודעות רחוב הן סוגה בפני עצמה, ומודעות ניקיון הן תת-סוגה נפרדת. בתוכה מודעות על ניקיון לפסח הן תת-תת קטגוריה.

אם פעם "עבודה עברית" הייתה סיסמה נפוצה וחיונית, הרי שהיום היא לא מקובלת בשלטי רחוב, לפחות לא באלה שנתקלנו בהם, אבל היא משתמעת כמובן בדרכים אחרות. ברוב המודעות מופיע שם, לא רק טלפון, והשם עברי לעילא.

מן השלטים שהדביקו השנה בשכונות ירושלים מתברר שבחורי ישיבה הם סחורה לוהטת בתחום ניקיון הבית. בנוסף כל המנקים הם "בחורים", ומלבד בחורי ישיבה יש גם אהדה לבחורים לפני צבא, עדיף לפני גיוס ליחידות קרביות. אם אפשר לשלב בין ישיבה לצבא, מה טוב.

רוב המודעות מודפסות, ובס"ד בצד ימין למעלה הוא פריט חובה.
בשכונות דתיות אפשר עוד למצוא שלטים כתובים בכתב יד.

מודעות1
המילים המאפיינות את הז'אנר הן חריצות, יסודיות ואחריות. רוב השלטים פונים לנשים – ובלשון זכר – והדגש הוא על עזרה. לא "אנחנו כמה חברה' שרוצים להרוויח כסף", אלא "נעזור לך / לכם".

מדי פעם רואים שלט מושקע יחסית, והוא גם זה שייעלם הכי מהר כי המתחרים ידאגו לתלוש אותו מכל תחנות האוטובוס והעמודים.
הבחור אמנם לא עיצב בעצמו את הקריקטורות, אלא מצא אותן בגוגל, אבל טיפה הומור – כמו שרואים בקריקטורה הימנית – מעולם לא הזיק. כפייתיים? חייבים שהכול יהיה מבריק? אני הפתרון.

מודעות10
הנה דוגמה לשילוב האולטימטיבי – גם ישיבה וגם לפני צבא. עם זאת, שכחו את הבס"ד, החרוצים. למעלה אנחנו רואים את דמותה של אימא העייפה והכפופה; למטה – בחור נמרץ, זקוף ויסודי.

מודעות4

הבחור הזה גם ירא שמים וגם עולה חדש – הרבה מידע אישי יחסית – וכמעט שקלתי להציע לו אימוץ.

מודעות7

פה החברה' גם דוברי שפות, גם לפני שירות קרבי – כלומר, עשויים ללא חת: הלכלוך קטן עליהם וגם לא שכחו את הבס"ד.

מודעות5

עוד תימה חוזרת היא לחץ וכאבי גב.

מודעות9מודעות11
מי שאינו בחור ישיבה, יוצא צבא או עומד להתגייס יהיה כמובן זריז ורציני ובעל שם שאינו מותיר מקום לספק.

מודעות6

פנייה אישית עם טיפת אמפתיה לא יכולה להזיק – אימא עייפה, שוב מגיעה לסדר עם גב שבור ומוציאה את העצבים על כולם? אל דאגה, ידידיה ינקה בשבילך.

מודעות8
פסח נקי ושמח!

סוף סוף ראיתי נרקיס עלוב מהו: על פוסטקולוניאליזם ומפיות היגייניות

 

בשתי הנובלות אֶני ג'וֹן ולוּסי, שפורסמו יחד בתרגומו של משה רון (הספרייה החדשה, 2000), מתארת ג'מייקה קינקייד את חייה של נערה שגדלה באי אנטיגואה שבאיים הקריביים. הנערה, המכונה אני ג'ון ואחר כך לוסי, ושקווי חייה מקבילים לחיים של קינקייד עצמה, עוזבת את האי לצמיתות ומפליגה לאמריקה כדי להיות או-פר (לשון נקייה ל"משרתת", אומרת קינקייד).

ג'מייקה קינקייד הנפלאה היא קול חשוב בתרבות הפוסט-קולוניאלית. בדומה לפמיניזם, שערער על נקודת המבט הגברית ועל היותה של האישה אובייקט תמידי, כלומר זו שמביטים עליה ולא העין המתבוננת, כך מערער הפוסטקולוניאליזם על זכויות היתר ועל הכוח, ובמילים אחרות – על הסדר הקיים. כפי שנשים נחשבו בעבר לנחותות ולמי שאינן ראויות להשכלה שווה, לזכות בחירה וכדומה, כך, כידוע, ראו הכובשים בנכבשים אנשים נחשלים ונחותים.

Lucyj

באחת הסצנות הבלתי נשכחות מהנובלה השנייה משוחחת הגיבורה, לוסי, עם הבוסית הלבנה שלה, מאריה, על נרקיסים. האחרונה מתפייטת על הפריחה האביבית. לוסי מכירה נרקיסים רק משירו של וורדסוורת "נרקיסים" – Daffodils (שנקרא גם I Wandered Lonely as a Cloud) – שיר שהכריחו אותה ואת חברותיה ללמוד בבית הספר באנטיגואה.

מאריה אמרה: "אלה נרקיסים. צר לי על השיר, אבל אני מקווה שהם ימצאו חן בעינייך למרות הכל."

שימחה כזו היתה בקולה כשאמרה זאת, נגינה כזו – איך יכולתי להסביר לה מה אני מרגישה כלפי נרקיסים […]

אמרתי: "מאריה, את תופסת שבגיל עשר הכריחו אותי לשנן בעל-פה שיר ארוך על איזה פרח שאני לא אראה במציאות עד גיל תשע-עשרה?"

ברגע שאמרתי זאת התחרטתי שהכנסתי את הנרקיסים האהובים שלה לתמונה שמעולם לא עלתה בדעתה, תמונה של כובשים ונכבשים; תמונה של חיות פרא המתחזות למלאכים ומלאכים המוצגים כחיות פרא […] זו לא היתה אשמתה. זו לא היתה אשמתי. אבל שום דבר לא יכול לשנות את העובדה שבמקום שהיא ראתה פרחים יפהפיים אני ראיתי צער ומרירות. אותו דבר עצמו עשוי להזיל דמעות מעיני שתינו, אך טעמן של הדמעות יהיה שונה. צעדנו הביתה בשתיקה. שמחתי שסוף סוף ראיתי נרקיס עלוב מהו.

daff

מעניין שהשיר הזה נושא מטען קולוניאליסטי אוניברסלי, והוא מוזכר גם בהשם הטוב (The Namesake) של ג'ומפה להירי הנהדרת. הגיבורה אשימה מתבקשת "לדקלם" כמה בתים מתוכו כשהיא פוגשת לראשונה את הגבר שיהיה בעלה. הדקלום הוא מבחן כמובן, אחד מני רבים, והוא מתרחש בנוכחות החתן הפוטנציאלי והוריו.
סצנה אחרת אצל קינקייד, מכמירת לב, משרטטת באיפוק ובדיוק נסיעה ראשונה ברכבת אמריקאית ומשקפת את המתח הזה בין לבנים ללא לבנים, בין תרבות שלטת לתרבות נשלטת:

האנשים שישבו לאכול נראו כולם כקרובי משפחה של מאריה; האנשים ששירתו אותם נראו כולם כקרובי משפחה שלי […] נראה היה שמאריה אינה מבחינה במשותף בינה לבין שאר הסועדים, ולא במשותף ביני לבין המלצרים. היא נהגה כהרגלה, כלומר על פי ההנחה שהעולם עגול, וכולנו מסכימים על כך, בעוד שאני ידעתי שהעולם שטוח ואם אתקרב לקצה – אפול.

בספרו פוסט-קולוניאליזם: מבוא (הוצאת רסלינג, בתרגומי) מביא רוברט יאנג תמונות "מצדו האחר של התצלום". הוא מנתח, למשל, את הרעלה – פריט לבוש רווי משמעויות היסטוריות, פוליטיות ומגדריות – ומראה שהמשמעות היא בעיני המתבונן:

קריאה של הרעלה משמעה הסתכלות עליה מחוץ להקשר החברתי שלה, וקריאה כזאת מסתכמת במה שהמתבונן או המתבוננת החיצוניים מכניסים לפרשנותם. הקשר בין פרשנות כזאת לבין משמעות הרעלה בעיני האישה הממשית הלובשת אותה קלוש.

ואכן, גם נרקיס הוא לא בהכרח רק נרקיס.

בריאיון משנת 1997 לכתב העת הליברלי Mother Jones אומרת קינקייד בתשובה על השאלה "למה את מתעקשת לעורר פרובוקציות ואי-נוחות" שדווקא אוּמות שנודעו בתרבות הגינון הענפה שלהן היו ברובן (וחלקן עדיין) אימפריות. אנחנו נהנים הרבה יותר מדי, היא אומרת. כשאנו יושבים לאכול תותים, איננו מודעים לעובדה שמישהו קיבל שכר נמוך מאוד כדי שנוכל ליהנות מהם. ההנאה שלנו היא הצער והכאב של האחר. "אני מחויבת לגרום לאנשים להיות קצת פחות שמחים".

jamaica

תמה מרכזית אצל קינקייד היא הקשר בין הבת לאם ובין המולדת לקולוניה. ניסיונותיהם של הקולוניה והבת להשתחרר מן האם ומשלטונה העריץ טומנים בחובם גם הכרה בעקרותו של הניסיון:

חשתי שאהבתה של אמי אלי לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה; ולא ידעתי למה, אבל חשתי שטוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה בבואה של מישהו […] הירהורים אלה היו מפתיעים את אמי הפתעה גמורה, כי בחייה הגיעה למסקנה שאורחותיה הם הטובים ביותר, והיתה תמהה תימהון גדול איך יתכן שיוצאת חלציה תרצה להיות מישהי שונה ממנה.

בהיבט התרגומי ניכרת התיישנות מסוימת, אף על פי שהתרגום הוא משנת 2000 – הן מבחינת הגבהות לשוניות – למשל:

הייתי אז בשיא דו-פרצופיותי: כלומר, מלבר נראיתי כך ומלגו הייתי אחרת; מלבר מזוייפת, מלגו אמיתית.

ובמקור:

I was then at the height of my two-facedness: that is, outside I seemed one way, inside I was another, outside false, inside true.

והן מבחינת מונחים שלא הובנו ותורגמו בצורה שגויה (תחילת עידן החיפושים בגוגל, חיפוש שוודאי היה פותר את החידה כהרף עין, או לחלופין השיטה הישנה והמוכחת המכוּנה שְאל שכנה):

היתה לי […] תמונה של מיכסה השידה שלי ועליו פזורים תחתונים מלוכלכים ושפתון, מגבון היגייני לא משומש וארנק פתוח.

מגבונים היגיינים?? רק אחרי קריאה שנייה או שלישית הבנתי שלא מדובר במגבונים לחים לאזורים האינטימיים (ועוד בשנות השישים-שבעים), אלא – אאוריקה! – בתחבושות היגייניות!

[במקור: an unused sanitary napkin]

kotex
רוברט יאנג כותב על פעולת התרגום:

קולוניה מתחילה בתרגום, בהעתקה של המקור למקום אחר על פני המפה. ניו אינגלנד. ספרד החדשה. ניו אמסטרדם. ניו יורק. שיבוט קולוניאלי. שעתוק מרחוק שלעולם לא יוכל להיות זהה למקור. תרגום הוא גם סוג של עקירה מטפורית של טקסט משפה אחת לאחרת. […] הפרקטיקה של התרגום מתחילה כסוג של תקשורת בין-תרבותית, אך היא תמיד כרוכה בשאלות של יחסי כוח וצורות שליטה. לכן תרגום אינו יכול להימנע מסוגיות פוליטיות או משאלות על הקשר שלו לצורות כוח עכשוויות. שום מעשה של תרגום אינו מתרחש במרחב ניטרלי לגמרי של שוויון מוחלט. מישהו מתרגם משהו או מישהו. […] גם הנכבש הוא אדם מתורגם.

ולסיום, לכבוד יום הולדתו ה-246 של ורדסוורת (7 באפריל 1770 – 23 באפריל 1850), הנה השיר המפורסם בתרגומה היפה של נעם בן ישי (המקור כאן):

תעיתי כמו ענן יתום

תעיתי כמו ענן יתום
על עמק ועל גבעותיו,
והתרגש עליי פתאום
המון של נרקיסי זהב;
לגדת אגם, בצל עציו,
מפזזים עם כל משב.

כמו כוכב רודף כוכב,
שרשרת אור שאין לה סוף,
כמו על פני שביל החלב,
ריצדו לאורך קו החוף.

כהרף עין נרקיסים לאלף
ראשים רוקדים בשצף קצף.

רקדו גם הגלים בצד; אך לא
יכלו גם הגלים לשמחתם:
ולב משורר הן לא מְלָאוֹ
להתעצב בחברתם:
הבט הבטתי, בלי לדעת
איזו שפעה עדיי נובעת.

כי לא אחת, על משכבי,
במחשבות ובהיעדרן,
חולפים הם לעיני לבי,
חדוות בדידות בזוהרן,
ואז כל יצוריי ששים,
רוקד לבי עם נרקיסים.

הצד האחר של הסבבה: על "הקייטנה של קנלר" בתרגום לאנגלית

 

הקייטנה של קנלר של אתגר קרת (כתר וזמורה-ביתן, 1998) הוא נובלה המתרחשת במין עולם הבא אפל ומשונה שמאוכלס במתאבדים. הגיבור, חיים, פוגש מישהו שהיה שותף שלו לדירה בעבר, שומע ממנו שחברתו ערגה גם התאבדה ויוצא למסע חיפוש אחריה. מרים שלזינגר, מתרגמת ומורה מיתולוגית, תרגמה את "קנלר" לאנגלית, והוא נקרא Kneller's Happy Campers.

בערב לזכרה של מרים, שנפטרה מסרטן ב-2012, סיפר אתגר קרת על הקשר המיוחד ויחסי החברות שנרקמו ביניהם כשתרגמה את יצירותיו לאנגלית. קרת אומר שהוא יצא מנקודת הנחה שהאינטראקציה שלו עם כל מי שיתרגם את ספריו תהיה בהכרח לא נעימה, או כמו שהגדיר זאת מתרגם ששוחח אתו פעם: אני מעדיף לתרגם סופרים מתים, כי הם לא מבלבלים את המוח. היה לי ברור, מוסיף קרת, שבכל פעם שאפגוש מתרגם מיד ארגיש רגשמי אשמה על העובדה שאני לא מת.

בתרגום לאנגלית מנסה שלזינגר לשמר את הצביון הישראלי, הזר, אבל בה בעת היא מנגישה מאוד את הטקסט. במהלך הקריאה ניכרת תנועה עדינה בין הרצון להיות נאמנה למקור – ללא צורך בהערות שוליים – לבין השאיפה שהטקסט לא יהיה אקזוטי מדי לקורא האמריקאי. הגיבור חיים הופך למורדי (mort, mortal וכדומה) – וכך אין ויתור על המשחק, הבולט מאוד בנובלה, סביב התימה של חיים ומוות. אם בתרגום לעברית נהוג שלא לעברת שמות, מלבד במקרים יוצאי דופן, הרי שבמקרה של ספרות עברית השיקולים משתנים, מאחר שמדובר בתרגום מתרבות קטנה לתרבות גדולה, משפת מיעוט לשפת רוב. אין להשוות כמובן בין המקום שתופסת התרבות האמריקאית בחיינו, על כל היבטיה ורבדיה, לבין מקומה של התרבות הישראלית בקרב קהילת קוראי האנגלית. עם זאת אין כאן אמריקניזציה של השמות, אלא שינויים קטנים. חיים, כאמור, הופך למורדי; ארי הופך לעוזי; ערגה לדזירה. והבונוס: חלומו הלא כמוס של אביב גפן מתגשם, והוא הופך לבוב דילן:

בהתחלה קנלר לא רצה לנגן, אבל מהר מאוד הוא נשבר, וניגן את לכבוד מיליארד מיליארד טועים (עמ' 90)

At first he wouldn't play, but pretty soon he gave in and played Knockin' on Heaven's Door
(עמ' 64)

הכול נשאר במשפחה, כמו שאומרים…

לכבוד אדם אחד עייף
שלא עשה אף פעם כיף
זה לא חובה לחיות; זו זכות להיות חיים
לכבוד מיליארד מיליארד טועים

חיכינו לך כל כך, אך את לא באת
למה את לא שלי כמו שאני שלך – לעד

ההחלטה להמיר את לכבוד מיליארד טועים ל-Knockin' on Heaven's Door (טוק טוק טוק על דלתי מרום, בגרסה של מאיר אריאל) היא לא פחות מהברקה.

Mama, put my guns in the ground
I can't shoot them anymore.
That long black cloud is comin' down
I feel I'm knockin' on heaven's door.

והאמת היא שאני לא מבין גדול במוזיקה, אבל בחיים שלי לא שמעתי מישהו מנגן ככה. זה לא שהוא לא זייף, כי הוא קצת זייף, אבל הרגשת בצלילים שהוא מנגן בכוונה שלמה. וזה לא רק אני, כולם, פשוט עמדנו ושתקנו, כמו בצפירה (עמ' 90).

Truth is, I don't know shit about music, but I never in my life heard anyone play like that. It's not that he didn't miss a couple of notes. He did. But you could tell by the sound that he was really sincere about what he was playing. It wasn't only me. Everyone just stood there and listened and didn't say a word, like when there's a moment of silence for someone that died (עמ' 64)

המושג כוונה שלמה לא ממש עובר בתרגום, אבל האירוניה סביב המוות עוברת מ"הצפירה" – מושג לא מוכר לקורא הזר – לדקת דומייה לזכר "מישהו שמת".

20160502_171344

לא פשוט לתרגם את אתגר קרת לשפות אחרות, דווקא בגלל השפה המדוברת – סימן ההיכר שלו – שמבקרים אחדים אוהבים לכנות "רזה". קרת אומר:

יש בשפה שלי משהו מהותי לכתיבה. כשהצלחתי לכתוב שפה מדוברת, המון אנשים ביקרו את זה, ואני מבין למה. העניין הוא שבישראל יש מסורת אחרת: עברית. השפה הזאת היא שפת קודש שלא הייתה מדוברת כי הרבה אנשים אמרו שזו שפת קודש, ואי אפשר להגיד בה דברים כמו 'איפה השירותים?' או 'בא לי להקיא'. זו מסורת שבה השפה הכתובה היא שפה במשלב גבוה יותר, בעיקר כשהיא כתובה, ואילו אני תמיד נמשכתי לשפה המדוברת או לשפת הרחוב כי בעיניי היא חושפת את האמת על החברה שבה אנחנו חיים. הרי בעברית בכל משפט שאתה אומר יש שתיים או שלוש מילים תנ"כיות, מילה אחת ברוסית ומילה אחת מומצאת, כי לא ידעו איך אומרים אותה. האקלקטיות הזאת מאוד ייחודית לשפה שלנו.

רוביק רוזנטל כותב על השפה של קרת:

בניגוד לקלישאה הרווחת, כתיבתו אינה 'שפה רזה'. שפתו של קפקא, למשל, היא 'רזה', נקייה מדימויים מיותרים, ממטבעות לשון בלתי נחוצות או הנגנה רגשית של הטקסט. שפתם של עמוס קינן ואדם ברוך היא שפה רזה. שפתו של קרת היא ספרותית מדוברת. המספר שלו אינו כותב, הוא מדבר, בעברית של ישראלי בן גילו של קרת. אין מעבר לשוני מוגדר בין המספר לבין הדיאלוגים, הטקסט זורם באותו ערוץ לשוני, הסופר מייצג את שפת גיבוריו.

בסרט Despicable Me מקריא גרוּ – דמות רבת קסם של בריון שאינו אלא ילד דחוי עם לב זהב – סיפור לפני השינה לילדות שאימצו אותו לאב. אחרי עמוד או שניים של קריאה מתוך ספר שהן בחרו הוא מתפלץ ושואל במבטא רוסי כבד אם הן באמת אוהבות את הזבל הזה (פחות מארבעים שניות. שווה צפייה!).

הסצנה הזאת הזכירה לי את אתגר קרת, שוודאי זכה ללא מעט הרמות גבה בסגנון: זו ספרות בכלל? (בני ציפר הידוע לשמצה בחר באתגר קרת לפרה הקדושה שלו בפרויקט "28 פרות קדושות" המיוחד של "הארץ" ליום כיפור תשע"ו.)

אם לחזור לתרגום, הוא מתאפיין במאמץ ניכר להעביר את הסגנון הדיבורי הייחודי של הטקסט. כפי שנראה, המתרגמת מבייתת לעתים מונחים ישראליים מובהקים ולעתים היא מוסיפה מונחים אמריקאיים, יהודיים או יידישאיים שאין בטקסט המקורי. למשל:

הרבה אנשים מגיעים לכאן בימים האחרונים. כי לקנלר אמור להיות יומולדת, וכולם נורא מתרגשים ואופים עוגות […] גם קנלר עצמו נראה מאוד נרגש (עמ' 89).

More and more people keep arriving, 'cause Kneller's supposed to be having this birthday blast and everyone's all psyched up – baking cakes […] Kneller's happy as a pig in shit (עמ' 63)

הדימוי של החזיר המתפלש לא קיים במקור העברי, ו-psyched up הוא מונח סופר-אמריקאי. כלומר, יש פה ניסיון מודע לנסח טקסט שיהיה אותנטי מאוד לקורא האנגלוסקסי, בעיקר האמריקאי. בסצנה אחרת הופכת מניה שוחט, למשל, לישראלית קצת יותר מוכרת – גולדה מאיר. צ'ולנט לא מתאזרח להמבורגר, אלא הופך ל-potato cholent with kishke. זה עולם יהודי מוכר מאוד לקהל האמריקאי.

עוד אמריקניזמים הם למשל schmuck כתרגום ל"נצלן"; it really doesn't fucking matter כתרגום ל"זה באמת לא ממש משנה" ו"סתם קשקוש", שתורגם ל-load of shit.

כמו כן פרינץ, מכונית גרמנית איקונית משנות השישים, הופכת לשברולט (Chevy) – סמל מַפתח בתרבות האמריקאית.

printz2

אחת הדמויות בעולם האפל של המתאבדים היא קורט קוביין:

אתמול היתה יציאה ממש מבאסת כי ארי הביא את החבר הזה שלו, קורט. ארי ממש מחזיק ממנו, בגלל שהיה הסולן של 'נירוונה' וכאלה, אבל האמת היא שהוא מה-זה נודניק (עמ' 50).

אבל באנגלית:

Last night was awful. Uzi brought this friend of his, Kurt. Thinks the guy's really cool 'cause he was the leader of some famous band and everything. But the truth is he's a big-time prick (עמ' 7)

מעניינת ההשמטה פה של נירוונה, שהייתה כמובן להקה אמריקאית, אולי משום שאזכור השם הוא בבחינת מובן מאליו לקורא.

הגיבור, חיים, מספר:

בהתחלה המקום הזה הלחיץ גם אותי, אנשים חיוביים כאלה מכל העולם, שאחרי שגמרו גילו את הצד האחר של הסבבה. משהו כזה בין יונייטד קאלרז אוף בנטון לאיים אבודים (עמ' 81).

שני המשפטים האלה הם אתגר קרת בזעיר אנפין. הם עשויים לשמש "הצדקה" כפולה: מן הצד האחד לאותם מלינים "זה ספרות זה?!", ומן הצד האחר – לאותם קוראים שמרגישים שאתגר קרת מדבר מגרונם. הניסוח החד, השנון אך לא מתייפייף הזה, הטומן בחובו מבט מפוכח וכואב על העולם, מצליח ללכוד בצורה מזוקקת איזו רוח – של דור, של תקופה, של זמן. ניכר שחשוב לשלזינגר לשמור על הנימה, אך עם זאת להעביר את הדימויים לשדה מוכר יותר. כך, "אנשים חיוביים כאלה" הופכים ל-cheerleader types, "הצד האחר של הסבבה" מתורגם ל-flip side of fun, בנטון נשאר בנטון ואילו האיים האבודים, סדרה אוסטרלית במקור שדור שלם של ילדים ישראלים גדל עליה בתחילת שנות השמונים טרום יצחק קדמן, עוברת המרה ל-Swiss Family Robinsonסדרת טלוויזיה אמריקאית מאותה תקופה ומז'אנר דומה, שזכתה לפופולריות רבה.

 

Cheerleaders.jpg

אנשים חיוביים כאלה

 

נראה ששלזינגר משלבת בין בּיוּת (domestication) – התאמה לשונית ותרבותית לשפת היעד – לבין זרוּת (foreignization), שהיא באופן כללי שמירה על אלמנטים לשוניים ותרבותיים הזרים לשפת היעד. אם מדובר בדיכוטומיה, לטענתו של לורנס ונוטי, תאורטיקן והיסטוריון תרגום רב-השפעה, נדמה ששלזינגר בוחרת במעין "טריטוריה שלישית", כפי שהגדירה זאת נילי מירסקי. באמצעות השמירה על האלמנטים הזרים, המסמנת העדפה מושכלת ואתית – או לכל הפחות נטייה – כלפי תרבות המקור על פני תרבות היעד, מאפשר המתרגם לתרגום להיקרא כתרגום. האחרוּת של הטקסט, אומר ונוטי, מודגשת ומורגשת. כלומר, זו גישה שדוחה למעשה את הרעיון שכאשר אנו קוראים יצירה מתורגמת – לעברית נניח – עלינו להרגיש כאילו אנו קוראים טקסט שנכתב במקור בעברית.

מה שמרים שלזינגר מצליחה לעשות פה ביד אמן הוא מצד אחד להגיש טקסט שמכריז על עצמו שלא נכתב באנגלית ומן הצד האחר להעמיד תרגום שהאלמנטים הזרים והאקזוטיים שלו אינם מפריעים לקריאה. היא מבייתת מונחים ישראליים, אבל לא את כולם, והביות נעשה במידה ובמודעות, מתוך מגמה להנגיש את הטקסט ולא במטרה לגהץ אותו או למחות ממנו סממנים הזרים לתרבות האמריקאית.

בשנת 2012, כשנה לפני מותו, כתב יורם קניוק על "הקייטנה של קנלר":

לדידי, כושר הביטוי הזה של קרת וגם של אחרים בני גילו הוא הניצחון גם על הכשל שלי. כשאני אגיע עוד מעט קט לעולם הבא, לא אגיע לאן שמגיע גיבורו של קרת. אולי גם מפני שהרב עובדיה יוסף, החזון איש של יהדות המזרח העכשווית, אמר שמי שמצביע ש"ס לעיריות יגיע לגן עדן, ואני הלא הצבעתי קרת.

החציל של טראמפ

דונלנד טראמפ, האיש והבלורית, הצליח להיכנס לקטגוריית המילים השערורייתיות ביותר לשנת 2015 של האגודה האמריקאית לשפה (American Dialect Society) עם ההערה הנבזית שזרק על ההפסד של הילרי קלינטון לברק אובמה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2008. טראמפ אמר, כזכור, שהילרי קלינטון
got schlonged by Barack Obama – המילה "שלונג" היא כמובן איבר מין זכרי ביידיש. ברור לכול מה עשה אובמה לקלינטון אליבא ד'טראמפ.

האמריקאים מתים על מילים ביידיש, בעיקר כאלה שמתחילות בצליל ש. השנה נכנסו, למשל, למילוני הסקרבל הרשמיים של קולינס ומרים וובסטר מילים שמקורן מן היידיש: schvitz (להזיע), tuchus (תחת), schmutz (ג'יפה), shtum (שקט, שמר על שתיקה), shlub (כינוי לאדם גס רוח, חסר תרבות. ז'לוב, אבל בניואנס קצת שונה), shlep (להיסחב עם משהו) ו-shmuck (שלונג, נו). (את כל המילים המתחילות בצליל "ש" מותר לאיית עם c או בלעדיה.)

בכל אופן טראמפ עצמו לא הצליח לגרוף את מרב קולות השופטים (יותר מ-300 בלשנים וחוקרי שפה) בקטגוריה זו וקיבל שלונג ניצָּח (173 קולות לעומת 148, בהתאמה) מכיוון המילה fuckboy – כינוי גנאי לגבר שמתנהג בצורה מופקרת.

על קטגוריית המילה היצירתית ביותר לשנת 2015 התחרו המילים ammosexual – אנשים שמתלהבים (יתר על המידה) מכלי נשק עד כדי פטישיזציה, "סתם" אנשים שממש רוצים לקחת אִתם נשק לכל מקום או תומכים נלהבים בזכות לשאת נשק (הלחם של ammo – קיצור ל-ammunition – ו-sexual);
המילה adult בתור פועל, שמשמעה להתנהג כמו מבוגר;
low-key – המבוססת על high-key ומבטאת את ההפך, את כל מה שמאופק, מעודן או בלשון המעטה;
squad – שזה יחידה או חוליה, והשימוש שלה הורחב ל"מעגל חברים קרוב";
והקריאה yaas (שמותר ומקובל לאיית גם yaaass ו-yaass, בטח יש גם ניואנסים שונים או משהו), שבאה לבטא הסכמה נלהבת, התלהבות או התרגשות.

המילה ammosexual זכתה ברוב קולות מכריע בקטגוריה הזאת.

ammo

הקטגוריה החשובה והעיקרית של האגודה האמריקאית לשפה וזו שבלשנים וחובבי שפה מחכים לה בכיליון עיניים עד תחילת ינואר (בניגוד למילוני אוקספורד, למשל, שפרסמו כזכור את מילת השנה שלהם כבר בסוף דצמבר. לרשומה על מילת השנה שלהם, שאיננה מילה אלא אימוג'י, ראו פה) היא קטגוריית המילה השימושית ביותר, במילים אחרות – מילת השנה.

על קטגוריה זו התמודדו כמה מילים: ידידתנו הטובה מלמעלה, "אמוסקסואל", שכבר זכתה בקטגוריה אחרת;
ghost או ghosting – פועל שמתאר דרך לא ממש ידידותית לסיים מערכת יחסים: במקום לכתוב מכתב פרידה ארוך, מנומק ויפה (זה לא אתה, זו אני; אני לא בנוי לקשר) נעלם העוזב האמיץ משל היה רוח רפאים. הוא נעלם מהפייסבוק ומכל שאר הפלטפורמות שאנשים מקיימים בהן קשרים עם העולם.
on fleek – מתוקתק, ללא רבב;

thanks, Obama – אמירה סרקסטית מפי מתנגדי אובמה שמשמשת להאשמתו של נשיא ארצות הברית בכל הרעות החולות האפשריות, לרבות צרות בחיים האישיים.
"תודה, אובמה" הגיעה למקום השני עם 76 קולות.

thanks
אם כן מילת השנה של ADS היא כינוי הגוף they. הכינוי they משמש כבר מאות שנים לכינוי יחיד (לא "הם", אלא "היא" / "הוא") בלתי ממוגדר, והוא מופיע בין השאר ביצירות של צ'וסר, שקספיר וג'יין אוסטן. הבלשן, חוקר השפה והלקסיקוגרף בן זימר מסביר את הבחירה בעובדה שביטויים מגדריים חדשים עוררו דיון ער בשנה האחרונה. בעוד שעלו לא מעט הצעות לכינויי גוף ניטרליים מבחינה מגדרית, הרי שהמילה they כבר נמצאת בשפה והיא בשימוש נרחב. הרעיון הוא שכל אדם, טרנסג'נדר או אחר, יכול להימנע מבחירה בינרית בזכר או נקבה ולשמור על עמימות מגדרית מכל סיבה שהיא. במקום לכתוב Everyone does his or her best – החלופה שנחשבת לתקנית – נכתוב Everyone does their best. השימוש ב-they ביחיד מבטא את הדרכים שבהן אנשים חושבים היום על זהות מינית ומגדרית ומצביע אולי על נכונות גדולה יותר להשלים עם הזהויות האלה דרך הביטוי שלהן בשפה.

קטגוריה נוספת של ADS היא האימוג'י הבולט של השנה, רמז עוקצני משהו אולי לכיוון מילוני אוקספורד, שמילת השנה שלהם ל-2015 לא הייתה מילה כלל, אלא האימוג'י של החיוך עם הדמעות.

בקטגוריה זו התמודדו:

information-desk-person

שמוגדר Information Desk Person – האיש או האישה מהמודיעין. האימוג'י משמש בסוף משפט, כדי לשאול: אז מה דעתך? האם אני צודק? אבל הוא בעיקר סרקסטי, ומשתמשים בו כדי להביע "מ'כפת לי" או whatever.

האימוג'י הזה

smiling-face-with-heart-shaped-eyes

שכל כולו אהבה והתרגשות;

הפרצוף הקורץ

winking-face

שהוא כבר, איך לומר, קצת פאסה.

האימוג'י הזוכה (138 קולות), שלפחות אחד המצביעים בעדו אמר שהוא בחר בו רק כדי לראות איך בן זימר יסביר את הבחירה לעיתונות הוא:

aubergine

החציל.

היזהרו שלא לשלוח אותו לאימא כשאתם רוצים לוודא שהיא מכינה את הסלט חצילים הטעים שלה לשבת.

 

דבר אליי בנקודתיים, בסוגריים ובקווים

אמוטיקונים ואימוג'י. קץ השפה? קץ התרבות? או שמא התפתחות טבעית ומתבקשת?

מילוני אוקספורד בחרו כידוע באימוג'י למילת השנה של 2015 – או כפי שקראו קולות רבים ברחבי המרשתת: זו אפילו לא מילה. זו לא בחירה של מילונאים ואנשי שפה, הבהירו המתנגדים, אלא בחירה של קופירייטרים ואנשי שיווק.

לא המילה אימוג'י נבחרה, אלא אימוג'י ספציפי – פרצוף עם דמעות של שמחה, מאחר שהתברר שהוא היה הפופולרי ביותר ברחבי העולם בשנת 2015. עשרים אחוז מכלל האימוג'י שהיו בשימוש באנגליה בשנה זו ושבע-עשרה אחוז בארצות הברית היו הפרצופון המכונה face with tears of joy.

emoji

באוקספורד מצדיקים את הבחירה הסנסציונית בטענה שאימוג'י כבר מזמן אינם נחלתם הבלעדית של בני נוער נלהבים או עילגים. נהפוך הוא, הם אומרים. מדובר בצורת ביטוי חוצה תרבויות ושפות, המאפשרת לנו להביע רגשות מורכבים ביותר. כזכור, מילת השנה של מילוני אוקספורד ל-2014 הייתה vape ולשנת 2013 – "סלפי" (ראו רשומות קודמות בבלוג בנושא מילת השנה: 2012, 2012 חלק ב, 2013, 2014, 2014 חלק ב). גם ה"מילה" שנבחרה השנה, הם אומרים, כמו הקודמות, משקפת יותר ממילים וביטויים אחרים את רוח הזמן.

אני משתמשת באימוג'י – זה מסוג הגשרים שאם חוצים אותם קשה לחזור אחורה, אבל בפרצוף השמח עם הדמעות לא השתמשתי מעולם. עם זאת הנער הפרטי מעיד שהוא אכן נפוץ מאוד.

לאמוטיקונים התוודעתי מאוחר יחסית, בסביבות 2004, כששלחתי מייל ובו סיפרתי על ידיד שנהרג בתאונה. בתגובה קיבלתי : (

נאלצתי לשאול מה זה כל הקווים והנקודות האלה, והשאר היסטוריה.

האקדמיה ללשון העברית טבעה את המונח פרצופון לאמוטיקון, והיא מציינת שבציבור רווחת גם המילה רִגשוֹן. אמוטיקון הוא הגרסה המוקדמת והמעודנת יותר לאימוג'י. כלומר, במקום פרצוף ממשי,:) , יסתפקו המתוחכמים והבוגרים יותר בנקודות ובסוגר – ההבדל בין : ) לבין הפרצוף המחייך.

חברה טבעה את השם המעולה נִבזוֹנים (כל הזכויות שמורות להגר שילה!). מתאים, ללא ספק, לכל מיני אמוטיקונים סרסקטיים, עילאיים ומתנשאים, כלומר מודעים לעצמם. מטא-אמוטיקונים. למשל:

emoj2

הפרצוף הקורץ העצוב, הידוע גם בשם המקוצר WSF, הוא טייקאוף על הפרצוף המחייך הקורץ הפופולרי והנדוש😉, המשמש בעיקר לוודא שהבינו שאנחנו מתבדחים. ה"ווינקי סד פייס", לעומתו, אומר: אני מתוחכם. יש הטוענים שזו דרך מצוינת לספר לעולם חדשות זניחות לחלוטין, כפי שמחייב הצייטגייסט, אך לציין תוך כדי כך שאנו מודעים לזניחותן ביחס לבעיות העולמיות, למשל: לא מצאתי את השמלה במידה שלי. איזה דיכאון ;(

אגב, הסיפור הכי מפורסם על אמוטיקונים הוא הטענה שאייברהם לינקולן השתמש באחד כבר בשנת 1862, ועד היום לא ברור אם הוא אכן רצה לציין "חחח" בנאום שהקריא מן הכתוב או שמא מדובר בשגיאת דפוס.

emoticon-480

הכוונה היא לסימן ; ) אחרי המילה laughter. ההערות על צחוק ומחיאות כפיים מצד הקהל הן חלק מהנאום. עוד על הדיון פה.

סדרות חדשות של אימוג'י יוצאות כמעט מדי יום ביומו ומזמנות לנו דרכים חדשות להגיד כל דבר אפשרי – החל ב"אני עצוב" הסטנדרטי, עבור ב"אימא שלי לא אוהבת אותי", "הכלבה לא עשתה קקי", "המשפחה שלי מתעלמת ממני" וכלה ב"יושב לידי איזה קריפ באוטובוס"; חידונים שלמים משתמשים רק באימוג'י ולאחרונה אפילו נוספו סוף-סוף אימוג'י שנותנים ביטוי גם לשונוּת גזעית.

emoj3

מאז השימוש בפרצופונים במגזין Puck הסטירי בשנת 1881 ולאחר מכן בכתב עת סטודנטיאלי באוניברסיטת הרווארד ב-1936 ובאימוג'י הראשון בשלהי שנות התשעים של המאה ה-20 ביפן נכתבו תלי תלים של רשימות ביקורתיות על השימוש בהם בכתיבה ושלל עצות של עשה ואל תעשה – היכן ובאילו תכתובות ראוי ולא ראוי להוסיף סמיילי. שומרי סף של השפה מטעם עצמם ממשיכים לקונן על אובדן יכולת הביטוי. אחד המבקרים כותב: השליכו את כל ה-lol למיניהם ואת האמוטיקונים מהלקסיקון שלכם. האמינו במילה הכתובה וביכולת שלכם להשתמש בה. אם כתבתם משפט דו-משמעי, מוטב לכם לשכתב אותו עד שיהיה בהיר. אם אינכם מצליחים, הוסיפו עוד משפט. למשל: "היה לי סוף שבוע מעולה. באמת. אני רצינית". זה עשוי אמנם להוסיף עוד שלוש שניות לכתיבת ההודעה שלכם, אבל זה קורבן שהאומה כולה צריכה לקבל על עצמה כדי לחסל אחת ולתמיד את הזוועה הזאת.

אין ספק שמדובר בצורת התקשורת המושמצת ביותר בהיסטוריה. המבקרים הרבים מספור טוענים שהיא מעידה על אינפנטיליות, חוסר יכולת להשתמש בשפה, עילגות ועצלות, שהיא מטמטמת אותנו, מרדדת את היכולת שלנו לבטא רעיונות מורכבים ולתקשר עם העולם, מחזירה אותנו לתקופות של נבערות ואפלה. לין טראס, מי שכתבה את רב-המכר ההיסטרי : ) על סימני פיסוק – Eats, Shoots & Leaves (אני מהאוהדים. ותודה לחברתי בתיה, שתפסתי אותה שנייה לפני שהניחה אותו ליד הפח…) – ובו היא בעצם מסבירה יפה איך להשתמש בכל סימן פיסוק ומבכה בהומור ובשנינות רבים את אי-הבנת הפיסוק ההולכת ותופסת אחיזה בכל צורות הכתיבה, אומרת:

תשכחו מהרעיון של לבחור את המילים הנכונות בסדר הנכון… פשוט הוסיפו את הפרצופון הנכון למייל שלכם וכולם יבינו בדיוק מה בערך ניסיתם כאילו להביע. לכל תומכי הפיסוק יש סיבה כפולה להתנגד לסמיילים: הם אינם רק תחליף עלוב לביטוי עצמי הולם; הם גם הומצאו על ידי אנשים שמשוכנעים שסימני הפיסוק האלה על המקלדת פשוט מוכרחים למלא עוד פונקציה…

eats

אולם חרף הדעות האלה, עדויות ממחקרים בני עשור ויותר מראות ששימוש בפרצופונים הוא מתכון טוב להגברת הפופולריות והחיבה שרוחשים לנו, ולא זו בלבד אלא שיש בכוחם לשפר את מצב הרוח שלנו. אנחנו יכולים לרכך מייל שללא סמיילי היה מתפרש כמסר חד או לא נעים ולהביע אמפתיה או השתתפות משכנעים יותר עם פרצופון עצוב. סטודנטים במכון הטכנולוגי של פלורידה בדקו את השפעתם של שני מסרים על מאה אנשי מקצוע המעורים היטב במחשבים:

הראשון – לא אוכל להגיע לפגישה שקבעת כי יש לי ישיבת צוות באותו זמן. הודע לי במייל מה הפסדתי.

השני –  לא אוכל להגיע לפגישה שקבעת כי יש לי ישיבת צוות באותו זמן. הודע לי במייל מה הפסדתי :- )

המשתתפים במחקר הגיבו בחיוב על ההודעה השנייה והעידו שהסמיילי פוגג את תחושת הפקודה הלא נעימה שעלתה מן הדוגמה הראשונה. המסקנה של המחקר הייתה שאמוטיקונים יכולים להבהיר מסרים, להשרות נימה קלילה יותר על הטקסט ובדרך זו למנוע קונפליקטים ותוקפנות.

אבל בניגוד לטענה שמדובר בשפה אוניברסלית ומובנת לכול, הרי שהריבוי והעובדה שכמות האימוג'י מכפילה ומשלשת את עצמה בלי הרף וכמו כן השוני בין תוכנות, מכשירים ויישומונים פותחים כר נרחב לאי-הבנות. אני שולחת, למשל, מייל מהטלפון הסלולרי שלי ומסמנת emoj4

סטנדרטי לגמרי, שמתקבל, למרבה הצער, כך:

emoj5

וזה כבר ממש לא הסגנון שלי.

שלא לדבר על אימוג'י שאני שולחת לבן שלי, מתוך רצון להגיד לו שהצחיק אותי מאוד

emoj6

אבל הוא מקבל משהו דומה לזה:

emoj7

שאינו מסמן, כך מתברר, "ממש מצחיק" או "שנון!", אלא "איזה באסה!"

האימוג'י, אגב, מהאתר אימוג'יפדיה – שם תמצאו, לפי קטגוריה, כל אימוג'י אפשרי עלי אדמות עם הסברים ממצים על משמעותו והגרסאות השונות שלו.

אם אני מקבלת, למשל, משהו כזה

emoj8

אני מבינה משהו בסגנון: הממ… אני מטיל ספק, לא נראה לי כל כך.

אבל אני לא קרובה בכלל. לאימוג'י הזה קוראים smirking face, יש לו חיוך שאמור לשדר ערמומיות והוא מעורר קונוטציה של זחיחות, עם איזו נימה מינית גם לפעמים. מה שאולי ברור יותר מגרסה אחרת שלו:

emoj9

בקיצור, לא מומלץ לשלוח כזה לבוסית. אז דעו את האימוג'י שלכם או היצמדו לאלה שאתם ממש בטוחים מה הם אמורים להביע.

emoj10

אור עולה בבוקר: על מדלֵק וגפרורית

פילוּמניה (phillumeny) (פיל – אהבה + לוּמן – אור) היא השם המקובל לאספנות של קופסאות גפרורים, מונח שטבעה בשנת 1943 אישה בשם מרג'ורי אוונס, שהייתה אספנית ועמדה אחר כך גם בראש האגודה הבריטית לקופסאות גפרורים.
כשבת דודי התקשרה אליי יום אחד לפני כשנתיים בדרכה לפח הזבל, ולאחר ששאלה כבר את אחיה ואחותה, כדי לברר אם אני מעוניינת במקרה בשתי שקיות זבל מלאות באוסף קופסאות הגפרורים של סבא – אמרתי: אל תזרקי! אני באה לקחת.
אהבת הווינטג' דיברה מגרוני, אבל רק אחרי שמילאתי את רצפת הסלון בבית במאות קופסאות גפרורים ובריח בל יימחה של גופרית התחלתי להתעניין בנושא וגיליתי כמובן עולם ומלואו.
גרסאות קדומות לגפרור היו קיימות כבר בשנת 577, כפי שאפשר ללמוד מטקסטים סיניים עתיקים, אבל הגפרור שניצת בשפשוף הוא פרי המצאה של רוקח אנגלי בשם ג'ון ווקר משנת 1827. בערך בשנת 1900 החלו קופסאות גפרורים לשמש לפרסומות – והן פרסמו הכול: החל בבתי קפה, מלונות וברים, עבור בכלי נשק וכלה בתעמולה פוליטית.
מלבד ארצות הברית, גם יפן הייתה שחקנית מרכזית בתחום, וכבר בשנת 1903 התרחש המפגש הראשון של מועדון אספנים חדש שהוקם.
הנה דוגמאות אחדות לקופסאות גפרורים יפניות מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים:

gafrur4

gafrur5

gafrur7

gafrur9

gafrur6

gafrur8
התמונות מהמוזיאון היפני הווירטואלי לגפרורים.

אספנות של קופסאות גפרורים פרחה בעיקר בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה העשרים, אבל היום נודעת לתחביב תחייה מסוימת הודות לאינטרנט ולאיביי, ויש כל מיני קהילות, אגודות ומועדונים – שחבריהם גם נפגשים ביניהם מפעם לפעם, קונים, מוכרים ומתלוננים שהדור הצעיר אינו מבין באספנות בכלל ובקופסאות גפרורים בפרט. 

כמו בכל אוסף, יש כמובן פריטים נדירים, נכספים ויקרים. ב-1991, למשל, נמכרה קופסת מזכרת מהטיסה ההיסטורית של צ'רלס לינדנברג מניו יורק לפריז ב-1927 ב-4,000 דולר וב-2015 נמכרה קופסת גפרורים דומה ב-6,000 דולר.

gafrur10


יש כמובן סדרות ונושאים. חברת ווינסטון, למשל, השיקה מסע פרסום לא מזמן – בשלהי שנות התשעים – שהמוטו שלו היה: no bull, כלומר – הסיגריות שלנו הן הדבר האמתי.

gafrur11



ומן הצד השני:

gafrur12

ווינסטון גם מחו על המגמה שהחלה להתפשט בארצות הברית והגבילה מעשנים עד כדי הדרה:

gafrur13

עוד סדרה חביבה של מותג סיגריות אחר היא הסדרה של קמל:

gafrur14

ומצד שני….

gafrur15

האוסף של סבא שלי אמריקאי ברובו הגדול, ומלבד הסדרות שלעיל יש בו גם מזכרות ממקומות שעדיין קיימים, מתברר, כמו המסעדה הסינית הכשרה הזאת בניו יורק:

20150821_161145-2

וכל מיני מוסדות אמריקאיים בעלי ערך נוסטלגי:

gafrur17

gafrur18

gafrur19

והמילה גפרור מניִן?

מנדלי מוכר ספרים כתב קיסם מגוּפּר ב-1896, ובסביבות 1908 תיקן לגפרורית: "הגפרורית כבתה ואין כלום".
ראובן מירקין, פרופסור בדימוס לבלשנות עברית באוניברסיטת בר אילן ומי שהיה ראש מדור העברית החדשה של המפעל ההיסטורי של האקדמיה ללשון עברית, מציין במאמרו גפרור, גלגולו של חידוש מחידושי מנדלי מוכר ספרים שהמילה אינה מופיעה במילון בן-יהודה חרף העובדה שהמחבר ודאי הכיר אותה. הסיבה הייתה קנאה ישנה וטהורה. בן-יהודה הציע מילה עברית משלו ל-match – מדלֵק, חידוש לא רע בכלל, אגב, אך הוא לא תפס, ולכן העדיף כנראה להתעלם מן החידוש ולא לתת קרדיט במילונו למנדלי מוכ"ס. מילים אחרות של בן-יהודה במשקל מפעֵל שכן התקבלו הן מגבת ומגהץ. לרשימת חידושים נוספים של בן-יהודה שהשתרשו, ראו פה.

בכל אופן, בן-יהודה לא היה היחיד. למילה גפרור קדמו ניסיונות עברוּת נוספים, כגון מבער וציתה.

gafrur1

מקור: האקדמיה ללשון העברית


המילה match במובן גפרור החלה לשמש במאה הארבע-עשרה, ומקורה מ-meiche: פתיל של נר או מנורה בצרפתית עתיקה. המילה meiche, מצדה, הגיעה ככל הנראה מ-miccia או micca – שמשמען בלטינית מדוברת (Vulgar Latin)  ריר (mucus), על השם הפתיל שהשתלשל ממנורות הלילה והזכיר משהו נזלתי.
במקור נקראו גפרורים באנגלית lucifer, נושא אור (מלטינית: לוקס – אור + פר – נושא)
, על שם כוכב השחר. בלדד השוחי מסביר על הקשר בין לוציפר השטן לבין כוכב השחר, הלוא הוא נגה, כאן. אבל במאה העשרים עדיין שימשה המילה לוציפר בסלנג האמריקאי לגפרור, ועד היום זו המילה לגפרור בהולנד ובבלגיה.

gafrur3

 ולסיום: היזהרו מחיקויים!

gafrur20