בשנותיי הסטודנטיאליות עבדתי בחנות ספרים. באותן שנים יצא לאור תרגומה החדש של אילנה המרמן ל"הנסיך הקטן", וקרה לנו לא מעט שאנשים נכנסו לחנות וביקשו את התרגום הישן, כי "התרגום החדש הורס".
קשה להתווכח עם זיכרונות ילדות; אין להם בדרך כלל שום קשר לאיכות התרגום. אנשים קשורים לסיפור שאהבו מזמן, ואין להם כלים או עניין לעמוד על הקשר בין המקור לתרגום.

עם "הבית בקרן פו" בתרגומו של אהרן אמיר העברתי עם בְּנִי שעות על גבי שעות של צחוקים והנאה. הרבה מהצחוקים היו קשורים לעברית לא פחות משהיו קשורים לתוכן. כשיצא תרגומה החדש והמרשים של אבירמה גולן, הוא התיישב לו ליד התרגום הישן והמרופט.

על החידושים הלשוניים הססגוניים של הדמויות עצמן מתווסף בתרגום של אהרן אמיר עוד רובד – הצליל של העברית הישנה, הארכאית, הגבוהה והלא מוכרת, ניחוח זר.

השוואת תרגומים, פרק 4:

אהרן אמיר, 1951:

– אני זורע פַּלוּט, פו, כדי שיוכל לצמוח ולהיות לעץ אלון, ושיהיו לי המון פלוטים אצל דלת הבית ממש ולא אצטרך להלך מילים על מילים, מבין אתה, פו?
– ומה אם לא יהיה לאלון? – אמר פו.
– היֹה יהיה, מפני שכריסטוף רובין אומר כך, ולכן אני זורע אותו.
– כּי-כֵן – אמר פו – אם אזרע חלת-דבש אצל ביתי, תצמח ותהיה לכוֶרת.
חזרזיר לא היה בטוח בכך.
– או פִּסת כוֶרֶת – אמר פו – שלא לבזבז יותר מדי. רק שאז אולי תפֹּל בחלקי רק פִּסת כַּוֶרת, ואולי תהיה זו הפִּסה הרעה, שבה הדבורים מזמזמות ולא מדבישות. הרי לך צרה.
חזרזיר הסכים כי אכן תהיה זו צרה צרורה.
[…] כריסטוף רובין נתן לי זרע של צַמחוּק, ואני זרעתי אותו, ויהיו לי צַמחוּקים על גבי כל פתח הבית.
– לי היה נדמה שהם נקראים קַרמוּלים – אמר חזרזיר במֹרֶךְ, כשהוא מוסיף לקפֹּץ.
—

אבירמה גולן, 2010:

"אני שותל אִצְטרַבּוּל, פו, כדי שהוא יגדל ויצמח ממנו עץ אלון ויהיו לי המון אִצְטרַבּוּלים ממש מול הדלת ואני לא אצטרך ללכת מרחקים על מרחקים. אתה מבין, פו?"
"ואם הוא לא יגדל?" שאל פו.
"הוא יגדל, כי כריסטופר רובין אמר שהוא יגדל, ובגלל זה אני שותל אותו."
"טוב," אמר פו, "אז אם אני אשתֹל חלת דבש ליד הבית שלי, תצמח ממנה כַּוֶרֶת."
חזרזיר לא היה לגמרי בטוח בזה.
"או חתיכה של חלת דבש," אמר פו. "כדי לא לבזבז יותר מדי. אבל אולי אז תצמח לי רק חתיכה של כַּוֶרֶת, והיא עלולה להיות החתיכה הלא נכונה, זאת שהדבורים רק מזמזמות בה ולא מדבשות בה דבש. אוף, מרגיז."
חזרזיר הסכים שזה בהחלט עלול להיות מרגיז.
[…] כריסטופר רובין נתן לי זרע של כִּיזוּנָבִיר, וזרעתי אותו, ויהיו לי המון כִּיזוּנָבִירים מול הדלת."
"חשבתי שקוראים להם כובע הנזיר," אמר חזרזיר והמשיך לקפֵּץ.

במקור:

I'm planting a haycorn, Pooh, so that it can grow up
into an oak-tree, and have lots of haycorns just outside the
front door instead of having to walk miles and miles, do you
see, Pooh?
Supposing it doesn't? said Pooh.
It will, because Christopher Robin says it will, so
that's why I'm planting it.

Well, said Pooh, if I plant a honeycomb outside my
house, then it will grow up into a beehive.
Piglet wasn't quite sure about this.
Or a piece of a honeycomb, said Pooh, so as not to
waste too much. Only then I might only get a piece of a
beehive, and it might be the wrong piece, where the bees were
buzzing and not hunnying. Bother.
Piglet agreed that that would be rather bothering.
[…]
Christopher Robin gave
me a mastershalum seed, and I planted it, and I'm going to have
mastershalums all over the front door.
I thought they were called nasturtiums, said Piglet
timidly, as he went on jumping.

[haycorn זה שיבוש של פו ל-acorn, לא אצטרובל אלא בלוט, הפרי של האלון.

Nasturtium זה באמת כובע הנזיר, אבל ככל הידוע לי, אין שום צמח בשם קַרמוּל.]

אהרן אמיר מגביה, כידוע, את הטקסט מאוד (דוגמה קטנה היא "כי כן" בתרגום למילה הפשוטה והיום יומית well). מעניין לראות את סוף הקטע, שבו חזרזיר מעיר לפו על כובע הנזיר timidly – כלומר בביישנות, בהיסוס, בחשש. מקור המילה בלטינית: מפחד או נבהל בקלות. אצל אבירמה גולן הוא פשוט אומר "חשבתי שקוראים להם כובע הנזיר" (וממשיך לקפץ), ואילו אצל אהרן אמיר הוא אומר במורֶך: "לי היה נדמה שהם נקראים קרמולים" (ואז ממשיך לקפץ). במורך – ארכאי מאוד, אבל בהחלט מעביר יפה את השילוב בין ביישנות למוּגוּת לב, האופייני כל כך לחזרזיר.

לפני 15 שנה בערך שמעתי לראשונה קולגה שעבדה אתי מכנה את בנה בטלפון "אבא". לא הכרתי את השימוש הזה קודם, אבל הוא מצא חן בעיניי, והסקתי שמדובר בבן הבכור שמטפל בקטנים כשאימא בעבודה ומכאן הכינוי – מעין הוקרה לתפקיד שלו בבית.
רוביק רוזנטל מסביר שלאבא'לה שורשים גם ביידיש וגם בעדה הצפון אפריקאית, והוא כינוי חיבה לאדם מבוגר או לילד (בעיקר מפי האם).
יש הטוענים שלא בריא לכנות ילד אבא, שזה עלול לערער את זהותו הרכה, את תפיסתו ההיררכית ואולי לגרום לבלבול תפקידים כללי.

אני מחבבת מאוד כינויים שהצטרפו אלינו משפות אחרות, כגון אוצר או אוצרי (ועוד יותר את הגרסה האיטלקית tesoro) ואהבה שלי (amore mio), אבל "בייבי" בפי דוברי עברית, להבדיל (כשעוד הייתה לנו טלוויזיה למדתי שזה ביטוי נפוץ למדי בכל מיני סדרות ישראליות על צעירים מגניבים), עושה לי חררה.

ישנם יועצי הורים הסבורים שנוסף על "אבא", גם "נסיך", "נסיכה" וכדומה הם כינויים מזיקים. הם מקשרים את התנגדותם לטענה הכללית שבשל העובדה שההורים בימינו אינם יודעים להטיל סמכות ולהציב גבולות, תפיסת החשיבות העצמית של הילדים מופרזת ושלמעשה אנו מגדלים מפלצות.

אלא אם כן מדובר בכינויים משפילים שעלולים לגרום לדימוי גוף מעוות או לדימוי עצמי ירוד, קשה לי להאמין שיש להם השפעה רבה כל כך.
האם הילד הצרפתי שהוריו קוראים לו mon petit chou גדל בתחושה שהוא כרובית? או גרוע מכך (תלוי בנקודת המבט כמובן) – מוּפין? סופגנייה? כאן ההורה כבר מסתכן בעניינים של דימוי גוף.
כרוב הוא כמובן גם מלאך, ובעוד שבעברית נדיר לשמוע "כרוב" כשם חיבה, מלאך בהחלט שכיח.