על כּוּסְפה וקימל. ההוביט: השוואת תרגומים

ברשומה קודמת שעסקה בתרגומים לפו הדב עלה בתגובות דיון מעניין על ההוביט, ובמיוחד על עוגת הכּוּסְפָּה – הזכורה לקוראי התרגום של משה הנעמי משנת 1976. אני לא גדלתי על ההוביט, אולי כי כמו ילדות אחרות פחות התחברתי לפנטזיה, ולמעשה קראתי את הספר במלואו לראשונה רק בשנים האחרונות, בעקבות הבן שלי, שקרא אותו כמה פעמים והתאהב בו. אבל מכיוון שקראתי אותו באנגלית, עוגת הכוספה לא הייתה מוכרת לי כלל.

התרגום החדש של יעל אכמון המצוינת הצטרף לביתנו לכבוד החג, והוא ניצב ליד הספר המצהיב משנות השבעים. זו הזדמנות טובה לתהות על קנקנה של עוגת כוספה ולהדגים תוך כדי כך שינויים עקרוניים ודרמטיים שחלו בנורמות התרגום לעברית. חשוב לציין שהתרגום הישן כבודו במקומו מונח. לראיה – ילד בן 11 קורא בו שוב ושוב כבר כמה שנים, בהנאה רבה ולעומק, ואינו מרגיש שהעברית בו ארכאית או קשה לו מדי. להפך, ההגבהה הלשונית מוסיפה לנופך הפנטסטי.

hobit_g

מובן שקורא שגדל על תרגום מסוים נקשר למילים ולמונחים, הגם שהם שגויים, וקשה לו לעתים להסכין עם תרגום חדש, ש"הורס" לו לפעמים את הנוסטלגיה. עם זאת אין ספק שהכבוד ליצירה המקורית הופך להכרחי את עניין התרגום המחודש. יעל אכמון מיטיבה לנסח זאת ב"אחרית דבר" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, עמ' 310-309):

בשל ההיקשרות הרגשית הזו של קוראים אל התרגומים המוכרים להם, למתרגם שבא לתרגם מחדש יצירה קלאסית אהובה לא קל להתנתק ממה שנעשה בעבר. המתרגם עצמו הוא פעמים רבות גם קורא, שקשור גם הוא לתרגומים מעברו. משום כך הרצון לשמר את שנעשה בעבר בהחלט קיים בו. לדוגמה, אחד השיאים הרגשיים של ההוביט הוא קריאתו הנלהבת של בילבו בקרב חמשת הצבאות, שבשני התרגומים תורגמה "הנשרים באים! הנשרים באים!" עבור רבים זהו אחד הקטעים הזכורים ביותר בספר, והאהובים שבו. התרגום "נשר" למילה eagle שבמקור שגור מאוד בין דוברי העברית כיום, אך על פי החלטת האקדמיה ללשון עברית יש הבחנה ברורה: עיט (eagle) הוא ציפור הטרף המלכותית, נשר (vulture) הוא אוכל הנבלות עם הראש הקירח. עבורי כמתרגמת בהחלט היה מדובר בהתלבטות: האם להשאיר בתרגום החדש את השימוש הנפוץ אך השגוי, ואיתו את הקריאה בצורתה האהובה והמוכרת, או לדייק בתרגום המונח? לתפישתי, חובתי המקצועית לנאמנות לטקסט המקורי באנגלית דורשת תרגום מדויק של המילה, ושיקול זה גבר על השיקול הנוסטלגי.

***

בתקופתו של הנעמי,  הגבהת הטקסט, עִברוּת ואפילו ייהוד שלו , הרצון להנגיש אותו לקורא העברי ואולי אף לחנכו בדרך וללמדו מילים חדשות ושפה יפה, גם אם לא היו עקרונות מוצהרים – הרי שנחשבו רצויים ולגיטימיים. הצורך להבהיר ולהסביר בא פעמים רבות על חשבון הנאמנות לטקסט המקורי; שְרָצים הוכשרו וניבים עבריים לעילא מצאו את דרכם לטקסטים זרים.

בתיאוריה של התרגום נהוג לדבר על שני קצוות: קבילות (מהמילה קביל, acceptability) מצד אחד, כלומר ניסיון להתאים את הטקסט לשפת היעד, לתרבות היעד ולקהל היעד, ומצד אחר אדקווטיות (מתאים, הולם, מספק. המקור הלטיני פירושו "שווה ערך"), שהיא השאיפה לנאמנות מוחלטת לטקסט המקורי. נילי מירסקי כתבה שהדרך הרצויה בעיניה בתרגום היא "הטריטוריה השלישית" – שביל שעובר בין שני קצוות אלה. תפיסה דומה אפשר למצוא גם אצל אילנה המרמן. היא כותבת:

תרגום נאמן בוודאי אינו תרגום מילולי, לא במישור של בחירת המלים והביטויים ולא במישור של מבנה המשפט. ועם זאת איני סבורה שעל המתרגם לשאוף לתרגם את היצירה שלפניו כמו שהיה המחבר כותב אותה, כביכול, אילו כתב אותה בלשונו. כי אין מצב כזה: הסופר – אם אמן הוא, ובייחוד אם הוא אמן של סגנון – לא היה מסוגל לכתוב את יצירתו לא בלשונו של המתרגם, לא בארצו, ולעתים קרובות גם לא בזמנו. את הריחוק והשוני הזה ראוי וחשוב בעיני למסור גם בתרגום.

***

כך, היבטים אלה באים לידי ביטוי כבר בשמו של הפרק הראשון – "מסיבה בלתי צפויה" אצל הנעמי לעומת "מסיבה לא צפויה" אצל אכמון – ובשתי השורות המפורסמות הפותחות אותו:

In a hole in the ground there lived a hobbit. Not a nasty, dirty, wet hole, filled with the ends of worms and an oozy smell, nor yet a dry, bare, sandy hole with nothing in it to sit down on or to eat: it was a hobbit-hole, and that means comfort.

משה הנעמי מתרגם:

בתוך מאורה באדמה חי לו הוביט. ואין כוונתנו למאורה מזוהמת, לחה, מלאה תולעים וריח טחב, ואף לא למאורה יבשה, חשופה מכול ומלאה חול, שאפילו כיסא לשבת או דבר-מאכל כלשהו אין בה: היתה זו מאורה-של-הוביט, ופירושו של דבר – נוחיות.

יעל אכמון מתרגמת:

במאורה באדמה גר לו הוביט. לא מאורה מגעילה, מרופשת וטחובה, מלאה שלשולים מתחפרים וריח בוץ, וגם לא מאורה יבשה, חשופה וחולית שאין בה מקום לשבת או דבר לאכול: זאת היתה מאורת-הוביט, ומשמעות הדבר נוחוּת.

אצל משה הנעמי יש תוספות קונבנציונליות לספרות ילדים שאינן מופיעות במקור – למשל: "ואין כוונתנו" או "שאפילו כיסא לשבת […] אין בה". הוא גם מדלג על אחד משמות התואר המופיעים, או אולי משלב שני שמות תואר בשם אחד. בכל אופן בתרגומו ל-nasty ו-dirty הוא מסתפק במילה אחת: מזוהמת.

בהמשך, בתיאור המפואר של הסעודה, אנו מוצאים גם את החזיר שמתרגמים מדורות קודמים אהבו להעלים וגם תוספת קטנה, שלא ברור מה פשרה.

I hope there is something left for the late-comers to eat and drink! What's that? Tea! No thank you! A little red wine, I think, for me." "And for me," said Thorin. "And raspberry jam and apple-tart," said Bifur. "And mince-pies and cheese," said Bofur. "And pork-pie and salad," said Bombur. "And more cakes-and ale-and coffee, if you don't mind," called the other dwarves through the door.

פשטידת הפּוֹרק הופכת אצל הנעמי פשוט ל"פשטידה": "'ופשטידה וסלט', אמר בומבור" (עמ' 16).

אצל אכמון: "ופשטידת חזיר וסלט" (עמ' 18).

שורות אחדות לאחר מכן מבקש גאנדלף תוספת:

And just bring out the cold chicken and pickles!

הנעמי מתרגם:

ואל תשכח להביא את העוף הקר ואת החמוצים ואת העגבניות! (עמ' 17)

אכמון מתרגמת:

"והבא איתך את העוף הקר והחמוצים!" (עמ' 19)

כלומר, הנעמי גם מוסיף עגבניות שאין במקור (האם מתוך דאגה לצריכת הוויטמינים או הליקופן של ילדי ישראל?) וגם מוסיף עוד קריאה פמיליארית: "אל תשכח".

נעבור לקינוח.

עוגת הכוספה המיסתורית עוררה בילדים ערגה למקומות רחוקים. בעלי אומר, למשל, שבילדותו הוא היה בטוח שהעוגה נקראת כך כי היא מעוררת כיסופים. גם ילדים שלא התעכבו יתר על המידה על המונח ודאי לא ידעו כוספה מהי, לא כל שכן אכלו אי פעם עוגה כזאת. מבחינה זו השימוש במונח לא מובן, לא שקוף וזר כל כך לחיי היומיום מתאים לעולם הפנטסטי הנפרשֹ בספר. כוספה, לפי מילון רב מילים: פסולת הנשארת מצמחים שונים, ובעיקר מזרעונים, לאחר שסוחטים מהם את השמן. הכוספה עשירה בחלבון ומשמשת מזון חשוב לבָּקָר.

לא ממש מעורר תיאבון.

במקור, לעומת זאת, מדובר על seed cake, לא עוגה משמנים שהופקו מכל מיני זרעים, ואף לא עוגת זירעונים. מתברר שזו עוגה בחושה פשוטה ויומיומית, עוגה בריטית מסורתית – ששורשיה מגיעים עד המאה ה-16, ובה חופן זרעים של caraway או בעברית: כְּרַוְיָה. יעל אכמון תרגמה: עוגת קימל, ואני אוהבת את ההחלטה להשתמש בחלופה השגורה (במקור מיידיש) קימל, משום שמדובר באמת בעוגה די פושטית ומוכרת לכל קורא אנגלי (שאיננה חלק מהתפריט של הקורא העברי, אך הוא נחשף דרכה לתרבות האנגלית בכלל ולתרבותם של ההוביטים בפרט). אילו הייתה מתרגמת ל"עוגת כרוויה", המילה הייתה שוב זורקת את הקורא אל מחוזות אחרים לגמרי.

Photo by Hungry Jenny fromhttp://www.nibbledish.com/
Photo by Hungry Jenny from
http://www.nibbledish.com/

בספר בישול עתיק שאחי פעם מצא לאמי בשוק פשפשים באנגליה מופיע מתכון לעוגת קימל כזאת.

מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.
מצד ימין למעלה כריכת הספר. מצד ימין למטה אפשר לראות שהיה שייך לאישה בשם בוני איימוס ב-1901.

והנה המתכון:

seed cake recipe

קמח, סוכר, שמרים, חלב, חמאה וחופן זרעי קימל.

מודעות פרסומת