בגידות ואי-נאמנויות קלות

לה מלינצ'ה (נולדה ככל הנראה בשנת 1505), בת למשפחת אצולה אצטקית, הייתה המאהבת והמתרגמת של הרנן קורטס – הקונקיסטאדור הספרדי שכבש את מקסיקו והביא לנפילת האימפריה האצטקית. לה מלינצ'ה, שנודעה גם בשם דונה מרינה או מלינלי, כפי שקראו לה הוריה, הייתה דמות מפתח בכיבוש הספרדי של מקסיקו. עד היום יש במקסיקו אנשים הרואים בה בוגדת בשל התפקיד שמילאה במגעים בין קורטס למונטסומה, ואילו אחרים רואים בה את האֵם המקסיקנית הראשונה. בין כך ובין כך, דונה מרינה הייתה אחת המתרגמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה ויש הטוענים שבלעדיה קורטס לא היה מצליח להביס את האצטקים. דמותה השנויה במחלוקת היא גילום של האימרה הידועה traduttore, traditore (או באנגלית translator, traitor).

http://www.mexicolore.co.uk/aztecs/spanish-conquest/dona-marina-part-1
Image from the Lienzo de Tlaxcala, 1892

בימינו מתרגמים כבר פחות מכריעים גורלות של עמים וארצות, אבל הנטייה לתקן ולשפר נותרת על כנה. מתרגמים נבדלים במידת החירות שהם נוטלים לעצמם. יש השואפים לנאמנות גדולה ככל האפשר לטקסט המקורי, יש הסבורים שמותר להמיר מונחים, ביטויים או שמות שאינם מוכרים דיים לקורא בשפת היעד, ואילו עמדתם של אחרים אינה קבועה אלא תלויה בטקסט. לדוגמה: בספר עיוני מותר לגוון בשמות תואר, למשל, גם אם המחבר חזר עליהם, ומותר ואף רצוי לשייף את הטקסט, לא כל שכן אם הוא אינו מוצלח במיוחד. לעומת זאת בפרוזה, זה תלוי באיכות. לקלאסיקות הם ייגשו ביראת כבוד, אבל בספרים אחרים, הם סבורים, לא כל דימוי או מטפורה חיוניים כל כך. אפשר לשנות, לשפר, להמיר לשדה סמנטי אחר ואפשר בהחלט לקבוע שרכיב מסוים אינו "קריטי".

***
אומברטו אקו כותב על המעורבות הרצויה של הסופר בתרגום כתביו לשפות אחרות ואומר שבעיה מרכזית אחת בתרגום נובעת מן הניגוד בין התמקדות בשפת היעד לבין התמקדות בשפת המקור – target oriented (תרגום המדגיש יותר את שפת היעד) לעומת source oriented (תרגום המייחס חשיבות רבה יותר לשפת המקור).

במקרים מסוימים, אומר אקו, התרגום צריך להיות מוכוון שפת יעד. הוא מביא כדוגמה את הפרק הראשון ב"מלחמה ושלום". טולסטוי מצייר תמונה של החברה הרוסית האריסטוקרטית ומתחיל את הרומן בדיאלוג ארוך בצרפתית. תוכן הדיאלוג טריוויאלי. הנקודה החשובה היא שהוא מתנהל בצרפתית. מה יעשה אם כן מי שמתרגם את הרומן הרוסי לצרפתית? גם הערת שוליים כגון en francais dans le text לא תעזור. האפקט ילך לאיבוד. אולי הדיאלוג הזה, אומר אקו, צריך להופיע באנגלית בגרסה הצרפתית.

העמדה הזאת מזכירה את הדוגמה המפורסמת שהזכיר אחד הקוראים, יותם, בתגובות לרשומה על "ההוביט". בתרגום הברית החדשה לשפת האינואיט תורגם השה מהדימוי "שה האלוהים" לכלב ים, מאחר שבתרבות האסקימואית כלב הים מסמל טוהר ותום, ואילו טלה, כבש, שה וכדומה אינם מוכרים כלל. לא תמיד מתאים להכניס לתרגום הערות שוליים או הסברים. אני מודה שאני  נוטה לפסול שכתובים כאלה, אף ששתי הדוגמאות האלה די משכנעות. עם זאת להפוך את הדיאלוג בצרפתית לדיאלוג באנגלית או את השה לכלב ים נראה לי מרחיק לכת מדי. הנאמנות הזאת לשפת היעד היא נאמנות גדולה מדי לתרבות היעד.

***

נדמה לי שמתרגמים רבים נוטים, ובצדק, לשלב בין שתי הגישות, אבל הנטייה לשפץ פה ושם היא אוניברסלית – אפילו בקרב מתרגמים המתנגדים לשינויים לא הכרחיים. במאמר בשם The Treachery of Translators , שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" בינואר, מביא אנדי מרטין, מתרגם ומרצה לתרגום, אנקדוטה משעשעת. הוא מספר שהוצאת ספרים בצרפת הציעה לו לתרגם לאנגלית את זיכרונותיה של בריז'יט ברדו. בהיותו מעריץ ותיק ומושבע של ברדו ראה מרטין בהצעה הזדמנות לכבוש שיאים חדשים בקריירת התרגום שלו. אבל משהשיב להוצאה שיהיה צריך לשכתב את הספר מא' ועד ת', להוריד את כל סימני הקריאה ולהזכיר גם את הרומן שהיא ניהלה עם האנגלי ההוא אך השמיטה מהספר – ההוצאה הצרפתית הבינה את תשובתו כ"לא". לסיכום, הוא אומר, אין מתרגם שלא משכתב ומתקן. אחדים אפילו מרגישים שהם יכולים לכתוב על חייה של ברדו טוב יותר מברדו עצמה.

חוקי הקַרמה בתרגום נוקשים מאוד, אומר מרטין, ואחרי האפיזודה הזאת הוא נאלץ לשלם מחיר על יהירותו. הוא כתב ספר על גלישה בהוואי שנקרא "ללכת על המים", והספר תורגם להולנדית. הוא לא היה מעורב בתרגום כלל, ולאחר שהספר ראה אור הוא ניגש לבדוק איך תרגמו את התיאור שהסב לו גאווה רבה – תיאור חוויית הטביעה שלו:
Death was warm and embracing like porridge ("המוות היה חמים ועוטף כמו דייסה"). לאחר שעלעל בתרגום ההולנדי ולא מצא אף מילה המזכירה דייסה, פנה לידידה דוברת הולנדית כדי שתציץ ותראה מה עשה המתרגם עם הדימוי. "עדיף שתשב קודם", היא אמרה לו. התברר שהדייסה לא "אבדה" בתרגום, היא פשוט נמחקה כליל. המתרגם, אומר מרטין,
had not given my immortal metaphor the time of day.

***

במאמר בשם Reading It Wrong טוען הסופר והמתרגם האנגלי טים פרקס שבמקרים שבהם הטקסט משתמש בשפה פחות שגורה, מביע רעיון יוצא דופן או לא מובן מאליו או לחלופין רעיון לא תקין פוליטית או דעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת, מתרגמים חשים לא פעם צורך להוסיף מילים שלא היו במקור או להפוך את הטקסט לטקסט קונבנציונלי יותר (יש מי שיאמר: לגהץ אותו). כדי להדגים את הטיעון, הוא בודק את התרגום לאיטלקית של הספר Women In Love של ד"ה לורנס.
שתי האחיות, גודרון ואורסולה, משוחחות על נישואים. גודרון מספרת לאחותה שכבר היו לה הצעות, אך הפיתוי שלא להינשא גדול אצלה מהפיתוי להינשא.

 Isn't it an amazing thing,' cried Gudrun, `how strong the temptation is, not to!' They both laughed, looking at each other. In their hearts they were frightened.

המתרגם לאיטלקית מוסיף את המילה "אבל". התרגום חזרה לאנגלית, כותב פרקס, יהיה משהו כגון
They both burst out laughing, looking at each other. But deep in their hearts they were afraid.
בקטע השוואתי אחר אורסולה מוזגת תה. ד"ה לורנס מתאר את הסיטואציה כך:

She was usually nervous and uncertain at performing these public duties, such as giving tea. But today she forgot, she was at her ease, entirely forgetting to have misgivings. The tea-pot poured beautifully from a proud slender spout. Her eyes were warm with smiles as she gave him his tea. She had learned at last to be still and perfect.

התרגום לאיטלקית של המשפט האחרון מדגים אי-הבנה מוחלטת. בתרגום חוזר של האיטלקית לאנגלית, כותב פרקס, השורה האחרונה תיקרא כך:

Finally she had learned to do it with a firm hand and perfect composure

כלומר, המתרגם מתייחס למזיגת התה בלבד, ומתעלם מהמשמעויות הרחבות יותר על מזגה של אורסולה. המתרגם מרחיק לכת בפרשנותו, ולא זו בלבד אלא שזו שגויה בבירור.

אברהם בירמן (נשים אוהבות, זמורה-ביתן-מודן, 1980, עמ' 363) מתרגם את הקטע הזה כך:

בדרך-כלל היסבו לה חובות חברתיות כגון מזיגת תה עצבנות וחוסר ביטחון. אך הפעם נשכחו אלה, היא היתה נינוחה לגמרי ולא ידעה ספקות וחששות. התה נמזג להפליא מתוך זרבובית תמירה וחטובה. עיני אורסולה היו חמות מחיוכים, בעודה מוזגת לו את התה. סוף-סוף למדה להיות דוממת ומושלמת.

מבחינת השורה האחרונה, בירמן שומר על המשמעות שבמקור, וההערה אכן נוגעת לעולמה הפנימי של אורסולה, ולא ליכולות מזיגת התה שלה. באופן כללי התרגום לעברית כאן מדויק ונאמן למקור, אבל אפילו בפסקה זו אפשר לראות את הנטייה, האנושית כל כך כנראה, לתקן ולשפר. קודם כול, במקור כתוב
Her eyes were warm. בירמן מנהיר: "עיני אורסולה".
יתרה מזו, לורנס חוזר פעמיים, במכוון, על הפועל forget
.But today she forgot, she was at her ease, entirely forgetting to have misgivings

בירמן מגוון: אך הפעם נשכחו אלה, היא היתה נינוחה לגמרי ולא ידעה ספקות וחששות.

לבסוף, התיאור של פיית הקומקום או הזרבובית המפורסמת:
The tea-pot poured beautifully from a proud slender spout

מדובר אולי על קנקן כגון זה שבתמונה.

teapot

לעומת זאת בעברית (אולי זו רק הפרשנות שלי?) עוטה הזרבובית לבוש סקסי יותר ונעשית "תמירה וחטובה".

האם אנו רוצים שהטקסט המתורגם ייקרא כאילו נכתב בעברית? האם אנחנו רוצים שיהיה לקורא ברור שזה טקסט מתורגם? לשמור על הנופך הזר, לרבות מטפורות וביטויים אידיומטיים מתרבות המקור? האם אנו רוצים לתמרן בין שתי הגישות? האם זה תלוי בטקסט? אלה שאלות כבדות משקל ומורכבות מאוד, והדעות עליהן חלוקות כמספר המתרגמים.
באשר לפסקה מ"נשים אוהבות", לי ברור מאוד שהיה צריך לשמר את החזרה של הסופר על הפועל "לשכוח". מתוך כבוד להחלטה שלו, מתוך כבוד למקור ומתוך ענווה מסוימת שנראה לי שמן הראוי לאמץ. האם בספר עיוני הייתי יוצאת נגד ההחלטה לגוון? אני מניחה שפחות.

***

אחד הספרים שהשפיעו עליי עמוקות בשנים האחרונות הוא הדרך של קורמאק מקארתי. הוא נפתח כך:

When he woke in the woods in the dark and the cold of the night he'd reach out to touch the child sleeping beside him

עד עמוד 3 איננו יודעים מה הקשר בין שתי הדמויות. עד עמוד 3, שבו פוקח הילד את עיניו ואומר:
Hi, Papa.

ואילו בעברית (בתרגום אמיר צוקרמן, מודן, 2009) נפתח הספר כך:

כשהתעורר ביער בחושך ובקור הלילי הוא שלח יד ונגע בילדו הישן לצידו.

בתרגום לעברית אנחנו יודעים שהילד הוא הילד שלו. כבר במשפט הראשון. אני כמובן לא יודעת אם יש פה החלטה עקרונית. התרגום של הספר כולו נפלא ממש, אבל ההבהרה או ההחלטה השגויה הזאת בתחילת הספר היא טעות קריטית בעיניי, דוגמה קיצונית לספוילר.

***

ולסיום נחזור לקורטס הכובש, ללה מלינצ'ה המתרגמת ולקשר שבין תרגום לקולוניאליזם.

קולוניה מתחילה בתרגום, בהעתקה של המקור למקום אחר על פני המפה. ניו אינגלנד. ספרד החדשה. ניו אמסטרדם. ניו יורק. שיבוט קולוניאלי. שעתוק מרחוק שלעולם לא יוכל להיות זהה למקור. תרגום הוא גם סוג של עקירה מטפורית של טקסט משפה אחת לאחרת. […] הפרקטיקה של התרגום מתחילה כסוג של תקשורת בין-תרבותית, אך היא תמיד כרוכה בשאלות של יחסי כוח וצורות שליטה. לכן תרגום אינו יכול להימנע מסוגיות פוליטיות או משאלות על הקשר שלו לצורות כוח עכשוויות. שום מעשה של תרגום אינו מתרחש במרחב ניטרלי לגמרי של שוויון מוחלט. מישהו מתרגם משהו או מישהו. […] גם הנכבש הוא אדם מתורגם. (מתוך רוברט יאנג, פוסט-קולוניאליזם: מבוא, רסלינג, 2008, בתרגומי).

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “בגידות ואי-נאמנויות קלות

  1. מצטרפת לקודמותיי. הדברים מרתקים. בזכות סגנון הכתיבה לא פחות מאשר התוכן הנוגע לכולנו. (רעיון: אם יכלו כל הקצין, יש בינינו שיוכלו למצוא פרנסה בענף השיפוצים, לא?)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s