הקייטנה של קנלר של אתגר קרת (כתר וזמורה-ביתן, 1998) הוא נובלה המתרחשת במין עולם הבא אפל ומשונה שמאוכלס במתאבדים. הגיבור, חיים, פוגש מישהו שהיה שותף שלו לדירה בעבר, שומע ממנו שחברתו ערגה גם התאבדה ויוצא למסע חיפוש אחריה. מרים שלזינגר, מתרגמת ומורה מיתולוגית, תרגמה את "קנלר" לאנגלית, והוא נקרא Kneller's Happy Campers.

בערב לזכרה של מרים, שנפטרה מסרטן ב-2012, סיפר אתגר קרת על הקשר המיוחד ויחסי החברות שנרקמו ביניהם כשתרגמה את יצירותיו לאנגלית. קרת אומר שהוא יצא מנקודת הנחה שהאינטראקציה שלו עם כל מי שיתרגם את ספריו תהיה בהכרח לא נעימה, או כמו שהגדיר זאת מתרגם ששוחח אתו פעם: אני מעדיף לתרגם סופרים מתים, כי הם לא מבלבלים את המוח. היה לי ברור, מוסיף קרת, שבכל פעם שאפגוש מתרגם מיד ארגיש רגשמי אשמה על העובדה שאני לא מת.

בתרגום לאנגלית מנסה שלזינגר לשמר את הצביון הישראלי, הזר, אבל בה בעת היא מנגישה מאוד את הטקסט. במהלך הקריאה ניכרת תנועה עדינה בין הרצון להיות נאמנה למקור – ללא צורך בהערות שוליים – לבין השאיפה שהטקסט לא יהיה אקזוטי מדי לקורא האמריקאי. הגיבור חיים הופך למורדי (mort, mortal וכדומה) – וכך אין ויתור על המשחק, הבולט מאוד בנובלה, סביב התימה של חיים ומוות. אם בתרגום לעברית נהוג שלא לעברת שמות, מלבד במקרים יוצאי דופן, הרי שבמקרה של ספרות עברית השיקולים משתנים, מאחר שמדובר בתרגום מתרבות קטנה לתרבות גדולה, משפת מיעוט לשפת רוב. אין להשוות כמובן בין המקום שתופסת התרבות האמריקאית בחיינו, על כל היבטיה ורבדיה, לבין מקומה של התרבות הישראלית בקרב קהילת קוראי האנגלית. עם זאת אין כאן אמריקניזציה של השמות, אלא שינויים קטנים. חיים, כאמור, הופך למורדי; ארי הופך לעוזי; ערגה לדזירה. והבונוס: חלומו הלא כמוס של אביב גפן מתגשם, והוא הופך לבוב דילן:

בהתחלה קנלר לא רצה לנגן, אבל מהר מאוד הוא נשבר, וניגן את לכבוד מיליארד מיליארד טועים (עמ' 90). 

At first he wouldn't play, but pretty soon he gave in and played Knockin' on Heaven's Door
(עמ' 64)

הכול נשאר במשפחה, כמו שאומרים…

לכבוד אדם אחד עייף
שלא עשה אף פעם כיף
זה לא חובה לחיות; זו זכות להיות חיים
לכבוד מיליארד מיליארד טועים

חיכינו לך כל כך, אך את לא באת
למה את לא שלי כמו שאני שלך – לעד

ההחלטה להמיר את לכבוד מיליארד טועים ל-Knockin' on Heaven's Door (טוק טוק טוק על דלתי מרום, בגרסה של מאיר אריאל) היא לא פחות מהברקה.

Mama, put my guns in the ground
I can't shoot them anymore.
That long black cloud is comin' down
I feel I'm knockin' on heaven's door.

והאמת היא שאני לא מבין גדול במוזיקה, אבל בחיים שלי לא שמעתי מישהו מנגן ככה. זה לא שהוא לא זייף, כי הוא קצת זייף, אבל הרגשת בצלילים שהוא מנגן בכוונה שלמה. וזה לא רק אני, כולם, פשוט עמדנו ושתקנו, כמו בצפירה (עמ' 90).

Truth is, I don't know shit about music, but I never in my life heard anyone play like that. It's not that he didn't miss a couple of notes. He did. But you could tell by the sound that he was really sincere about what he was playing. It wasn't only me. Everyone just stood there and listened and didn't say a word, like when there's a moment of silence for someone that died (עמ' 64)

המושג כוונה שלמה לא ממש עובר בתרגום, אבל האירוניה סביב המוות עוברת מ"הצפירה" – מושג לא מוכר לקורא הזר – לדקת דומייה לזכר "מישהו שמת".

לא פשוט לתרגם את אתגר קרת לשפות אחרות, דווקא בגלל השפה המדוברת – סימן ההיכר שלו – שמבקרים אחדים אוהבים לכנות "רזה". קרת אומר:

יש בשפה שלי משהו מהותי לכתיבה. כשהצלחתי לכתוב שפה מדוברת, המון אנשים ביקרו את זה, ואני מבין למה. העניין הוא שבישראל יש מסורת אחרת: עברית. השפה הזאת היא שפת קודש שלא הייתה מדוברת כי הרבה אנשים אמרו שזו שפת קודש, ואי אפשר להגיד בה דברים כמו 'איפה השירותים?' או 'בא לי להקיא'. זו מסורת שבה השפה הכתובה היא שפה במשלב גבוה יותר, בעיקר כשהיא כתובה, ואילו אני תמיד נמשכתי לשפה המדוברת או לשפת הרחוב כי בעיניי היא חושפת את האמת על החברה שבה אנחנו חיים. הרי בעברית בכל משפט שאתה אומר יש שתיים או שלוש מילים תנ"כיות, מילה אחת ברוסית ומילה אחת מומצאת, כי לא ידעו איך אומרים אותה. האקלקטיות הזאת מאוד ייחודית לשפה שלנו.

רוביק רוזנטל כותב על השפה של קרת:

בניגוד לקלישאה הרווחת, כתיבתו אינה 'שפה רזה'. שפתו של קפקא, למשל, היא 'רזה', נקייה מדימויים מיותרים, ממטבעות לשון בלתי נחוצות או הנגנה רגשית של הטקסט. שפתם של עמוס קינן ואדם ברוך היא שפה רזה. שפתו של קרת היא ספרותית מדוברת. המספר שלו אינו כותב, הוא מדבר, בעברית של ישראלי בן גילו של קרת. אין מעבר לשוני מוגדר בין המספר לבין הדיאלוגים, הטקסט זורם באותו ערוץ לשוני, הסופר מייצג את שפת גיבוריו.

בסרט Despicable Me מקריא גרוּ – דמות רבת קסם של בריון שאינו אלא ילד דחוי עם לב זהב – סיפור לפני השינה לילדות שאימצו אותו לאב. אחרי עמוד או שניים של קריאה מתוך ספר שהן בחרו הוא מתפלץ ושואל במבטא רוסי כבד אם הן באמת אוהבות את הזבל הזה (פחות מארבעים שניות. שווה צפייה!).

הסצנה הזאת הזכירה לי את אתגר קרת, שוודאי זכה ללא מעט הרמות גבה בסגנון: זו ספרות בכלל? (בני ציפר הידוע לשמצה בחר באתגר קרת לפרה הקדושה שלו בפרויקט "28 פרות קדושות" המיוחד של "הארץ" ליום כיפור תשע"ו.)

אם לחזור לתרגום, הוא מתאפיין במאמץ ניכר להעביר את הסגנון הדיבורי הייחודי של הטקסט. כפי שנראה, המתרגמת מבייתת לעתים מונחים ישראליים מובהקים ולעתים היא מוסיפה מונחים אמריקאיים, יהודיים או יידישאיים שאין בטקסט המקורי. למשל:

הרבה אנשים מגיעים לכאן בימים האחרונים. כי לקנלר אמור להיות יומולדת, וכולם נורא מתרגשים ואופים עוגות […] גם קנלר עצמו נראה מאוד נרגש (עמ' 89).

More and more people keep arriving, 'cause Kneller's supposed to be having this birthday blast and everyone's all psyched up – baking cakes […] Kneller's happy as a pig in shit (עמ' 63)

הדימוי של החזיר המתפלש לא קיים במקור העברי, ו-psyched up הוא מונח סופר-אמריקאי. כלומר, יש פה ניסיון מודע לנסח טקסט שיהיה אותנטי מאוד לקורא האנגלוסקסי, בעיקר האמריקאי. בסצנה אחרת הופכת מניה שוחט, למשל, לישראלית קצת יותר מוכרת – גולדה מאיר. צ'ולנט לא מתאזרח להמבורגר, אלא הופך ל-potato cholent with kishke. זה עולם יהודי מוכר מאוד לקהל האמריקאי.

עוד אמריקניזמים הם למשל schmuck כתרגום ל"נצלן"; it really doesn't fucking matter כתרגום ל"זה באמת לא ממש משנה" ו"סתם קשקוש", שתורגם ל-load of shit.

כמו כן פרינץ, מכונית גרמנית איקונית משנות השישים, הופכת לשברולט (Chevy) – סמל מַפתח בתרבות האמריקאית.

אחת הדמויות בעולם האפל של המתאבדים היא קורט קוביין:

אתמול היתה יציאה ממש מבאסת כי ארי הביא את החבר הזה שלו, קורט. ארי ממש מחזיק ממנו, בגלל שהיה הסולן של 'נירוונה' וכאלה, אבל האמת היא שהוא מה-זה נודניק (עמ' 50).

אבל באנגלית:

Last night was awful. Uzi brought this friend of his, Kurt. Thinks the guy's really cool 'cause he was the leader of some famous band and everything. But the truth is he's a big-time prick (עמ' 7)

מעניינת ההשמטה פה של נירוונה, שהייתה כמובן להקה אמריקאית, אולי משום שאזכור השם הוא בבחינת מובן מאליו לקורא.

הגיבור, חיים, מספר:

בהתחלה המקום הזה הלחיץ גם אותי, אנשים חיוביים כאלה מכל העולם, שאחרי שגמרו גילו את הצד האחר של הסבבה. משהו כזה בין יונייטד קאלרז אוף בנטון לאיים אבודים (עמ' 81).

שני המשפטים האלה הם אתגר קרת בזעיר אנפין. הם עשויים לשמש "הצדקה" כפולה: מן הצד האחד לאותם מלינים "זה ספרות זה?!", ומן הצד האחר – לאותם קוראים שמרגישים שאתגר קרת מדבר מגרונם. הניסוח החד, השנון אך לא מתייפייף הזה, הטומן בחובו מבט מפוכח וכואב על העולם, מצליח ללכוד בצורה מזוקקת איזו רוח – של דור, של תקופה, של זמן. ניכר שחשוב לשלזינגר לשמור על הנימה, אך עם זאת להעביר את הדימויים לשדה מוכר יותר. כך, "אנשים חיוביים כאלה" הופכים ל-cheerleader types, "הצד האחר של הסבבה" מתורגם ל-flip side of fun, בנטון נשאר בנטון ואילו האיים האבודים, סדרה אוסטרלית במקור שדור שלם של ילדים ישראלים גדל עליה בתחילת שנות השמונים טרום יצחק קדמן, עוברת המרה ל-Swiss Family Robinson – סדרת טלוויזיה אמריקאית מאותה תקופה ומז'אנר דומה, שזכתה לפופולריות רבה.

 

נראה ששלזינגר משלבת בין בּיוּת (domestication) – התאמה לשונית ותרבותית לשפת היעד – לבין זרוּת (foreignization), שהיא באופן כללי שמירה על אלמנטים לשוניים ותרבותיים הזרים לשפת היעד. אם מדובר בדיכוטומיה, לטענתו של לורנס ונוטי, תאורטיקן והיסטוריון תרגום רב-השפעה, נדמה ששלזינגר בוחרת במעין "טריטוריה שלישית", כפי שהגדירה זאת נילי מירסקי. באמצעות השמירה על האלמנטים הזרים, המסמנת העדפה מושכלת ואתית – או לכל הפחות נטייה – כלפי תרבות המקור על פני תרבות היעד, מאפשר המתרגם לתרגום להיקרא כתרגום. האחרוּת של הטקסט, אומר ונוטי, מודגשת ומורגשת. כלומר, זו גישה שדוחה למעשה את הרעיון שכאשר אנו קוראים יצירה מתורגמת – לעברית נניח – עלינו להרגיש כאילו אנו קוראים טקסט שנכתב במקור בעברית.

מה שמרים שלזינגר מצליחה לעשות פה ביד אמן הוא מצד אחד להגיש טקסט שמכריז על עצמו שלא נכתב באנגלית ומן הצד האחר להעמיד תרגום שהאלמנטים הזרים והאקזוטיים שלו אינם מפריעים לקריאה. היא מבייתת מונחים ישראליים, אבל לא את כולם, והביות נעשה במידה ובמודעות, מתוך מגמה להנגיש את הטקסט ולא במטרה לגהץ אותו או למחות ממנו סממנים הזרים לתרבות האמריקאית.

בשנת 2012, כשנה לפני מותו, כתב יורם קניוק על "הקייטנה של קנלר":

לדידי, כושר הביטוי הזה של קרת וגם של אחרים בני גילו הוא הניצחון גם על הכשל שלי. כשאני אגיע עוד מעט קט לעולם הבא, לא אגיע לאן שמגיע גיבורו של קרת. אולי גם מפני שהרב עובדיה יוסף, החזון איש של יהדות המזרח העכשווית, אמר שמי שמצביע ש"ס לעיריות יגיע לגן עדן, ואני הלא הצבעתי קרת.