בשתי הנובלות אֶני ג'וֹן ולוּסי, שפורסמו יחד בתרגומו של משה רון (הספרייה החדשה, 2000), מתארת ג'מייקה קינקייד את חייה של נערה שגדלה באי אנטיגואה שבאיים הקריביים. הנערה, המכונה אני ג'ון ואחר כך לוסי, ושקווי חייה מקבילים לחיים של קינקייד עצמה, עוזבת את האי לצמיתות ומפליגה לאמריקה כדי להיות או-פר (לשון נקייה ל"משרתת", אומרת קינקייד).

ג'מייקה קינקייד הנפלאה היא קול חשוב בתרבות הפוסט-קולוניאלית. בדומה לפמיניזם, שערער על נקודת המבט הגברית ועל היותה של האישה אובייקט תמידי, כלומר זו שמביטים עליה ולא העין המתבוננת, כך מערער הפוסטקולוניאליזם על זכויות היתר ועל הכוח, ובמילים אחרות – על הסדר הקיים. כפי שנשים נחשבו בעבר לנחותות ולמי שאינן ראויות להשכלה שווה, לזכות בחירה וכדומה, כך, כידוע, ראו הכובשים בנכבשים אנשים נחשלים ונחותים.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות מהנובלה השנייה משוחחת הגיבורה, לוסי, עם הבוסית הלבנה שלה, מאריה, על נרקיסים. האחרונה מתפייטת על הפריחה האביבית. לוסי מכירה נרקיסים רק משירו של וורדסוורת "נרקיסים" – Daffodils (שנקרא גם I Wandered Lonely as a Cloud) – שיר שהכריחו אותה ואת חברותיה ללמוד בבית הספר באנטיגואה.

מאריה אמרה: "אלה נרקיסים. צר לי על השיר, אבל אני מקווה שהם ימצאו חן בעינייך למרות הכל."

שימחה כזו היתה בקולה כשאמרה זאת, נגינה כזו – איך יכולתי להסביר לה מה אני מרגישה כלפי נרקיסים […]

אמרתי: "מאריה, את תופסת שבגיל עשר הכריחו אותי לשנן בעל-פה שיר ארוך על איזה פרח שאני לא אראה במציאות עד גיל תשע-עשרה?"

ברגע שאמרתי זאת התחרטתי שהכנסתי את הנרקיסים האהובים שלה לתמונה שמעולם לא עלתה בדעתה, תמונה של כובשים ונכבשים; תמונה של חיות פרא המתחזות למלאכים ומלאכים המוצגים כחיות פרא […] זו לא היתה אשמתה. זו לא היתה אשמתי. אבל שום דבר לא יכול לשנות את העובדה שבמקום שהיא ראתה פרחים יפהפיים אני ראיתי צער ומרירות. אותו דבר עצמו עשוי להזיל דמעות מעיני שתינו, אך טעמן של הדמעות יהיה שונה. צעדנו הביתה בשתיקה. שמחתי שסוף סוף ראיתי נרקיס עלוב מהו.

מעניין שהשיר הזה נושא מטען קולוניאליסטי אוניברסלי, והוא מוזכר גם בהשם הטוב (The Namesake) של ג'ומפה להירי הנהדרת. הגיבורה אשימה מתבקשת "לדקלם" כמה בתים מתוכו כשהיא פוגשת לראשונה את הגבר שיהיה בעלה. הדקלום הוא מבחן כמובן, אחד מני רבים, והוא מתרחש בנוכחות החתן הפוטנציאלי והוריו.
סצנה אחרת אצל קינקייד, מכמירת לב, משרטטת באיפוק ובדיוק נסיעה ראשונה ברכבת אמריקאית ומשקפת את המתח הזה בין לבנים ללא לבנים, בין תרבות שלטת לתרבות נשלטת:

האנשים שישבו לאכול נראו כולם כקרובי משפחה של מאריה; האנשים ששירתו אותם נראו כולם כקרובי משפחה שלי […] נראה היה שמאריה אינה מבחינה במשותף בינה לבין שאר הסועדים, ולא במשותף ביני לבין המלצרים. היא נהגה כהרגלה, כלומר על פי ההנחה שהעולם עגול, וכולנו מסכימים על כך, בעוד שאני ידעתי שהעולם שטוח ואם אתקרב לקצה – אפול.

בספרו פוסט-קולוניאליזם: מבוא (הוצאת רסלינג, בתרגומי) מביא רוברט יאנג תמונות "מצדו האחר של התצלום". הוא מנתח, למשל, את הרעלה – פריט לבוש רווי משמעויות היסטוריות, פוליטיות ומגדריות – ומראה שהמשמעות היא בעיני המתבונן:

קריאה של הרעלה משמעה הסתכלות עליה מחוץ להקשר החברתי שלה, וקריאה כזאת מסתכמת במה שהמתבונן או המתבוננת החיצוניים מכניסים לפרשנותם. הקשר בין פרשנות כזאת לבין משמעות הרעלה בעיני האישה הממשית הלובשת אותה קלוש.

ואכן, גם נרקיס הוא לא בהכרח רק נרקיס.

בריאיון משנת 1997 לכתב העת הליברלי Mother Jones אומרת קינקייד בתשובה על השאלה "למה את מתעקשת לעורר פרובוקציות ואי-נוחות" שדווקא אוּמות שנודעו בתרבות הגינון הענפה שלהן היו ברובן (וחלקן עדיין) אימפריות. אנחנו נהנים הרבה יותר מדי, היא אומרת. כשאנו יושבים לאכול תותים, איננו מודעים לעובדה שמישהו קיבל שכר נמוך מאוד כדי שנוכל ליהנות מהם. ההנאה שלנו היא הצער והכאב של האחר. "אני מחויבת לגרום לאנשים להיות קצת פחות שמחים".

תמה מרכזית אצל קינקייד היא הקשר בין הבת לאם ובין המולדת לקולוניה. ניסיונותיהם של הקולוניה והבת להשתחרר מן האם ומשלטונה העריץ טומנים בחובם גם הכרה בעקרותו של הניסיון:

חשתי שאהבתה של אמי אלי לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה; ולא ידעתי למה, אבל חשתי שטוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה בבואה של מישהו […] הירהורים אלה היו מפתיעים את אמי הפתעה גמורה, כי בחייה הגיעה למסקנה שאורחותיה הם הטובים ביותר, והיתה תמהה תימהון גדול איך יתכן שיוצאת חלציה תרצה להיות מישהי שונה ממנה.

בהיבט התרגומי ניכרת התיישנות מסוימת, אף על פי שהתרגום הוא משנת 2000 – הן מבחינת הגבהות לשוניות – למשל:

הייתי אז בשיא דו-פרצופיותי: כלומר, מלבר נראיתי כך ומלגו הייתי אחרת; מלבר מזוייפת, מלגו אמיתית.

ובמקור:

I was then at the height of my two-facedness: that is, outside I seemed one way, inside I was another, outside false, inside true.

והן מבחינת מונחים שלא הובנו ותורגמו בצורה שגויה (תחילת עידן החיפושים בגוגל, חיפוש שוודאי היה פותר את החידה כהרף עין, או לחלופין השיטה הישנה והמוכחת המכוּנה שְאל שכנה):

היתה לי […] תמונה של מיכסה השידה שלי ועליו פזורים תחתונים מלוכלכים ושפתון, מגבון היגייני לא משומש וארנק פתוח.

מגבונים היגיינים?? רק אחרי קריאה שנייה או שלישית הבנתי שלא מדובר במגבונים לחים לאזורים האינטימיים (ועוד בשנות השישים-שבעים), אלא – אאוריקה! – בתחבושות היגייניות!

[במקור: an unused sanitary napkin]

רוברט יאנג כותב על פעולת התרגום:

קולוניה מתחילה בתרגום, בהעתקה של המקור למקום אחר על פני המפה. ניו אינגלנד. ספרד החדשה. ניו אמסטרדם. ניו יורק. שיבוט קולוניאלי. שעתוק מרחוק שלעולם לא יוכל להיות זהה למקור. תרגום הוא גם סוג של עקירה מטפורית של טקסט משפה אחת לאחרת. […] הפרקטיקה של התרגום מתחילה כסוג של תקשורת בין-תרבותית, אך היא תמיד כרוכה בשאלות של יחסי כוח וצורות שליטה. לכן תרגום אינו יכול להימנע מסוגיות פוליטיות או משאלות על הקשר שלו לצורות כוח עכשוויות. שום מעשה של תרגום אינו מתרחש במרחב ניטרלי לגמרי של שוויון מוחלט. מישהו מתרגם משהו או מישהו. […] גם הנכבש הוא אדם מתורגם.

ולסיום, לכבוד יום הולדתו ה-246 של ורדסוורת (7 באפריל 1770 – 23 באפריל 1850), הנה השיר המפורסם בתרגומה היפה של נעם בן ישי (המקור כאן):

תעיתי כמו ענן יתום

תעיתי כמו ענן יתום
על עמק ועל גבעותיו,
והתרגש עליי פתאום
המון של נרקיסי זהב;
לגדת אגם, בצל עציו,
מפזזים עם כל משב.

כמו כוכב רודף כוכב,
שרשרת אור שאין לה סוף,
כמו על פני שביל החלב,
ריצדו לאורך קו החוף.

כהרף עין נרקיסים לאלף
ראשים רוקדים בשצף קצף.

רקדו גם הגלים בצד; אך לא
יכלו גם הגלים לשמחתם:
ולב משורר הן לא מְלָאוֹ
להתעצב בחברתם:
הבט הבטתי, בלי לדעת
איזו שפעה עדיי נובעת.

כי לא אחת, על משכבי,
במחשבות ובהיעדרן,
חולפים הם לעיני לבי,
חדוות בדידות בזוהרן,
ואז כל יצוריי ששים,
רוקד לבי עם נרקיסים.