החיים ובית הספר לפי צ'רלס שולץ

בנובמבר 2016 חל יום הולדתו ה-94 של צ'רלס שולץ, מאייר הקומיקס האמריקאי המהולל.

שולץ נודע בעיקר בזכות הרצועה היומית שפרסם בעיתונות משנת 1950 ואילך – הלוא היא פינטס (Peanuts), שסיפרה על מעלליהם של הילדים צ'רלי בראון וחבריו וסנופי כלבו. פינטס התפרסם מדי יום ביומו בכמות אדירה של עיתונים – 2,600 עיתונים בכל יום – ב-75 מדינות וב-21 שפות במשך כמעט חמישים שנה. שולץ, שנפטר בשנת 2000, כתב ואייר כמעט 18 אלף רצועות קומיקס!

בישראל הקומיקס הזה לא זכה להצלחה גדולה, ככל הנראה בגלל היעדר מסורת מושרשת של קומיקס בכלל וקומיקס למבוגרים בפרט ובגלל הנטייה המוטעית לייחס יצירות שגיבוריהן הראשיים ילדים לילדים. מובן שהדמויות המרכזיות – צ'רלי בראון וסנופי כאמור – מוכרות היטב גם אצלנו ואפשר למצוא אותן בשלל מוצרים, וביתר שאת עקב הסרט שעלה לאקרנים בשנה שעברה.

stuff1
stuff2
stuff3

[פריטי וינטג' מאיביי]

לכבוד הסרט השיקו גם פזים של החברה' (לי יש פז של לוסי, האלטר-אגו שלי…)

lucypez

הקומיקס עצמו מוכר בארץ בעיקר בצורת ספרי מתנה לא מוצלחים בסגנון "אהבה היא…" או קומץ ספרי ילדים.

%d7%90%d7%95%d7%a9%d7%a8
גם החמידות של הדמויות לא ממש עזרה לסדרה להיחשב לחומר קריאה ראוי.

שולץ עצמו לא כתב לילדים. פינטס, שיש הרואים בו את אחת התרומות הגדולות ביותר לאמנות החזותית במאה העשרים – "הסיפור הארוך ביותר שאדם אחד אי פעם סיפר", כפי שהגדיר זאת היסטוריון תרבות – הוא ניסיון להגיד משהו על אי-ודאות, על מבוכה קיומית, על חוסר שייכות ועל בדידות דרך עולמם של ילדים. המחבר הצליח לברוא עולם שלם במשיכות מכחול אחדות ולומר משהו על המצב האנושי באיפוק, ברווחים, בשתיקות, בין השורות וברמז.

הקומיקס הזה מתייחד בין השאר ביחס שלו לילדוּת. בניגוד למקובל, התמונה אינה אידילית. שולץ אינו עושה גלוריפיקציה של הילדוּת. הילדוּת בפינטס היא מיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים, ושולץ שם בפי הילדים תובנות, תהיות, חיבוטי נפש, שאלות עמוקות על פשר, ביקורת מרומזת על עולם המבוגרים ואירוניה דקה. המבוגרים נעדרים לחלוטין מן הקומיקס, אך הוא לא כוון לילדים. התכנים, העומק והאירוניה הם ברובם מעבר להבנתם.

"אני יודע שחייהם של ילדים שונים משל מבוגרים. תמיד הרגשתי שילדים לכודים בגן המשחקים או בכל מקום אחר, וכדי להיחלץ אתה צריך ללמוד למצוא את דרכך. קשה להיות ילד קטן", כתב שולץ. הציטוט, אגב, מאסופה מעולה שקניתי לבן זוגי ליומולדת לפני כמה שנים.

"הליריות", כותב אומברטו אקו על פינטס במאמר מונומנטלי, "של הילדים האלה נובעת מן העובדה שאנו מוצאים בהם את כל בעיותיהם וסבלותיהם של המבוגרים, הנותרים מחוץ לבמה. הילדים האלה נוגעים בנו, משום שבמובן מסוים הם מפלצות: הם הרדוקציה הילדותית המפלצתית של כל הנוירוזות של האדם המודרני בחברה המתועשת".

***

הגיבור המרכזי בפינטס הוא בראש ובראשונה צ'רלי בראון.

BROWN
צ'רלי הוא ה"לוזר" והדחוי הנצחי. הוא "כלאדם". צ'רלי, חסר ביטחון ומלא רגשי נחיתות כרימון, הוא דמות שייקספירית של ממש בטלטלות הרגשיות שהוא חווה, בתהומות הייאוש והבדידות שהוא צולל לתוכן. הוא מהרהר על משמעות החיים, על חברות, על אושר, סופג חבטות, מהלומות והשפלות מצד חבריו, אך ממשיך להיות רגיש, תמים וטוב לב.

צ'רלי מאוהב אהבה נכזבת בילדה הג'ינג'ית הבלתי מושגת, אף שיש לו סיכוי לאהבה ממומשת יותר עם שתי דמויות אחרות לפחות מהמעגל הקרוב שלו. אך צ'רלי אינו מבחין בהן, והאהבה לאותה ילדה ג'ינג'ית קטנה, שהוא מכנה the little red-haired girl, מגדירה אותו. דמותה, אגב, אינה מופיעה לעולם ואיננו יודעים את שמה. רק הצל שלה מופיע, ורק פעם אחת בכל ההיסטוריה של פינטס. במאמר העוסק בקשר של פינטס לסארטר ולאקזיסטנציאליזם טוען הכותב שמצב הביש של צ'רלי הוא מהות האקזיסטנציאליזם, שעצם העובדה שהוא יכול לגשת לילדה הג'ינג'ית הקטנה ולדבר אתה מייסרת הרבה יותר מן המחשבה שהוא אינו יכול לדבר אתה.

***

לוסי היא הדמות הראשית בקרב הילדוֹת בסדרה. היא ההפך מצ'רלי בראון במובנים רבים: קולנית, אסרטיבית, אינטרסנטית ועוקצנית. מתחת לכל אלה מסתתר חוסר ביטחון עצום ומכמיר לב.

lucy3

גם לוסי, בדומה לצ'רלי, מאוהבת אהבה נכזבת. מושא האהבה שלה הוא דמותו הנשגבת של שרודר, פסנתרן שחי בספֵרה משלו, מעריץ את בטהובן ואינו שועה לחיזוריה.

schroeder

הדמות שפינטס מזוהה אִתה ביותר היא ככל הנראה דמותו המשעשעת והשנונה של סנופי. יש לו תובנות עמוקות על החיים, הוא יוצא למסעות ומגלם בדמיונו שלל דמויות בלתי כלביות בעליל: כותב ספרי מתח, טייס במלחמת העולם הראשונה, עורך דין מהולל ועוד. דרך דמותו של סנופי כסופר הישוב אל מכונת הכתיבה שלו מעיר שולץ כמה הערות מטא-ספרותיות על כתיבה, על קלישאות ועל מוסכמות ספרותיות. מלבד רומנים, סנופי כותב גם מכתבי אהבה לאהובה רחוקה. באחד המכתבים, למשל, הוא מתאר לה איך הוא חושב עליה יומם וליל. ואז מגיע צ'רלי בראון עם ארוחת הערב וסנופי מעיף את המכתב. ברצועה אחרת מספר סנופי לאהובתו שהוא חושב עליה לעתים קרובות. בתמונה האחרונה הוא מסייג: לא כל הזמן, אבל לעתים קרובות.

ברצועה הזאת מתמודד סנופי עם אחד המיתוסים על סופרים דגולים ועל השראה.

snoopy1
אקו כתב במאמרו גם שאם רוצים לעמוד על מכלול כוחו וקסמו של פינטס, לא די לקרוא כמה רצועות, אלא צריך להבין את הדמויות והסיטואציות שהן נתונות בתוכן, את הדפוסים החוזרים ונשנים ומשתנים. זו קריאה הדורשת מן הקורא אקט מתמשך של אמפתיה ומעורבות.

***

בית הספר כמיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים

הסדרה מכילה בתוכה מעין תת-סדרות, תימות חוזרות, כמו למשל תת-הסדרה של סנופי הכלב היושב וכותב על מכונת כתיבה. תימה אחרת כזאת היא בית הספר. בית הספר הוא העולם בזעיר אנפין. זה מקום המציף ייאוש ובדידות מצמיתים, חוסר שייכות, תחושות החמצה ואי-הבנה. שרירותיות היא החוק. היא שזורה כחוט השני בחוויית הקיום הבסיסית. אין היגיון. לא בהיררכיה, לא בנושאים הנלמדים, לא במטלות הניתנות, לא בציונים ולא בעצם קיומו של המוסד הזה – שכל כולו עומד בסתירה לחופש, לנושאים שבאמת מעניינים ומעסיקים את הילדים, לתשוקות שלהם, לשאלות הקיומיות שלהם.

תת-הסדרה הבית ספרית מתמקדת בעיקר בדמויותיהן של מרסי ופטי פפרמינט וגם בצ'רלי בראון ובאחותו סאלי. דמויות המורים והמורות לא נראות לעולם, בדומה לדמויות של מבוגרים באופן כללי, ולא במקרה. המורים בפרט והמבוגרים בכלל בלתי נגישים ובלתי מושגים. אך יתרה מזו, המבוגרים מגלמים בעצם עולם זר ולא מובן. העובדה שהם אינם נראים בקומיקס, גם כשהם מעורבים בסיטואציה, מעצימה את תחושת הזרות והניכור כלפיהם וכלפי העולם שהם מייצגים. המבוגרים הם בעצם גוף חסר פנים, סמל גנרי שפרטיו וזהותו הספציפיים אינם משנים כלל.

מרסי היא תלמידה למופת, המוציאה מאיות בקביעות, אך לאט לאט מתגלה שהוריה לוחצים עליה ומצפים ממנה לשלמות. פטי היא תלמידה גרועה, שאימת ה"מספיק בקושי" רודפת אחריה גם בלילות. ברצועה מ-1980 נעמדת פטי פפרמינט לפני שולחנה בכיתה ומסבירה למורה בלתי נראית מדוע איחרה ליום הראשון ללימודים: "התעוררתי מאוחר. כמעט לא התעוררתי בכלל. ישנתי שינה עמוקה, עד ששמעתי את ה'בלתי מספיק' קורא לי".

השאלות שנשאלות בבית הספר חסרות פשר ואינן רלוונטיות לעולם הילדים. התחושה היא שהמורים מדברים בשפה שהילדים אינם מבינים כלל. ברצועה מ-1978, למשל, מנסה פטי לענות על בעיה בחשבון: "כמה גלונים של שמנת, המכילים 25 אחוז שומן, וחלב, המכיל 3.5 אחוזי שומן, יש לערבב כדי לקבל 50 גלונים של שמנת המכילה 12.5 אחוזי שומן?"
"המורה", משיבה פטי, "האם תסכימי להסתפק בעשרים שכיבות סמיכה?"

ברצועה אחרת מסכמת פטי את הלימבו שהיא מרגישה שהיא נתונה בתוכו. היא קמה ופונה למורה: "הבנתי משהו, המורה. ככל שאני לומדת יותר, אני מבינה כמה מעט אני יודעת. וזה הכריח אותי להגיע למסקנה: יכול להיות שלא אגיע מחר". התחושה הזאת שאין לילדים מושג למה הם חייבים ללכת למקום הזה בכל יום היא תימה מרכזית. בקומיקס מ-1958 מצהיר ליינוס, אחיה הקטן של לוסי, באוזני צ'רלי בראון שגן חובה הוא השלב האחרון מבחינתו, כי "אין שום דבר שיכול להזיק לבן אדם כמו יותר מדי השכלה פורמלית".
פטי מגייסת לעזרתה את אוסקר ויילד, כדי להצהיר שאי אפשר ללמד את הדברים החשובים.

new-doc-2_2
ברצועה הזאת מ-1978 היא מביעה אמת נוראית. מהי פעולת החיסור הזאת שאנחנו לומדים? התחושה היא שבית הספר הורס משהו בתוכנו, מכלה במקום להצמיח. "חיסור?"; "כן, המורה"; "אני יכולה להסביר מה זה"; "חיסור הוא התחושה האיומה שאתה יודע פחות היום ממה שידעת אתמול".

new-doc-1_1
בית הספר ודאי מכלה את הפוטנציאל שלנו, אותה מילת קסמים אימתנית המעוררת בעתה בתלמידי העולם מימים ימימה. ברצועה מ-27 במאי, 1994 מראה פטי (הדמות המנומשת) למרסי (הדמות עם השיער הכהה והמשקפיים) את ה"נכשל" על העבודה שהגישה, ואומרת: "אני הרוסה לגמרי! הייתי בטוחה שאני עומדת לקבל ציון טוב!" מרסי מציצה בדף ועונה: "זה דף ריק". פטי עונה: "אבל יש שם פוטנציאל!!"

peanuts1
רצועה מ-16 במאי, 1976. מרסי שואלת את המורה את השאלה העל-זמנית החולפת בראשו של כל תלמיד: "למה את אף פעם לא בוחרת בי כשאני יודעת את התשובה, אבל תמיד בוחרת בי כשאני לא יודעת?"

peanuts2

1 במרץ, 1991. סאלי, אחותו של צ'רלי בראון, מגישה עבודה העוסקת באחת התימות החביבות על מורים באשר הם: "מה עשיתי בחופשה"; "סכמו את הטיול השנתי" וכיוצא באלה. בתמונה הראשונה עומדת סאלי עם דף בידה ואומרת: "זו המטלה שלי על הטיול השנתי שלנו מאתמול". שתי התמונות הבאות ממחישות את העוצמה האמנותית של שולץ. כמה הוא מצליח לבטא במעט מילים ובשתיקות. לאחר שתיקה אומרת סאלי בתמונה האחרונה: "זהו פחות או יותר".

peanuts3

3 בספטמבר, 1995. מי לא חווה את זה: הצלחת סוף סוף לפתור את התרגיל המסובך באלגברה, אבל המורה רוצה לראות את הדרך, לא את הפתרון! אריאלה חברתי ואני היינו עונות לגבי, המורה המיתולוגי למתמטיקה, על שאלתו מדוע שיעורי הבית / המבחנים שלנו כל כך דומים: "למדנו ביחד". פטי הנהדרת מפגינה קצת יותר כנות ברצועה הבאה:

peanuts4
אחת הבעיות עם בית הספר היא בליל המידע. קשה לארגן אותו ולהכניסו למגירות הנכונות, כי הוא לא רלוונטי, מעורפל ואין לו נגיעה אמיתית לחיים. תאריכים, עובדות, פרטים על גבי פרטים – הכול מתבלבל בראש. שנייה, זה הקוד של הלוקר שלי או התאריך שבו גילה קולומבוס את אמריקה?

***

אבל לא הכול קודר. תקווה ושמחת חיים מבצבצות מבין השורות. חברות, אהבה, ידידות, הומור, שובבות וצחוק מצליחים לפוגג את הבדידות והניכור, להפיח אופטימיות ולעורר הזדהות גדולה. איך שולץ מצליח לעשות את זה? עם הרבה חמלה, הרבה אהבת אדם והרבה קסם. זה סוד גדולתו של פינטס.

 

* הרצועות המופיעות ברשומה לקוחות מהאסופה המוזכרת לעיל ומדף הפייסבוק של מוזיאון צ'רלס שולץ.
* גרסה מקוצרת של המאמר הזה הופיעה בגיליון נובמבר 2016 של הד החינוך, הזמין בחינם באינטרנט.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “החיים ובית הספר לפי צ'רלס שולץ

  1. מקסים ומרתק. חשבתי שזה פשוט נקרא סנופי ואם אני זוכרת נכון גם היתה סידרה בטלויזיה. תמיד חשבתי שהיא פשוט גאונית. איזה קטע שהזכרת את גבי, דמות מפתח שתרמה יותר מכל לתחושת האפסות שלי בכל הנוגע למתמטיקה. איזה מזל שישב לידי רן שוויד הגאון 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s